ה ב ל ו ג ש ל י .

אוף.

אני מרגישה שלא נצא מזה.

ואנחנו מתלוננים ומתלוננים,

ועצובים ומבואסים,

והכל קל זה להיכנס לדיכאון מכל זה.

אבל אני מרגישה שבאמת לא נצא מזה.

אני לא רואה את הפיתרון.

גם הוא לא.

אפחד לא רואה את הפיתרון.

השאלה היא, אם בכלל יש פיתרון.

לבעיה כזאת, בכלל יש פיתרון?

ובאלי שיחזור להיות כמו פעם.

אז צריך לחשוב, מה היה פעם שאין עכשיו?

- אותם.

אז נכון שהם לא פה, אבל צריכים ללמוד להתקדם לא?

להמשיך ולהתמודד עם מה ועם מי שיש.

וזה לא פשוט. ברור שלא.

עוד לא גיבשנו לעצמנו את ההווי הזה שבשבילו נרצה להישאר בקן אחרי ולפני פעולות,

ובימים שהם גם לא ימי פעילות קבועים.

שאנשים ירצו לבוא.

שיהיה כיף. שיהיה רצון לבוא.

ואולי זה עוד יכול לקרות.

אולי זה עוד לא כזה מאוחר.

אולי עוד יש תקווה..

אבל כרגע אני שואלת את עצמי...

איך?

איזה מזל שנשארו עוד הדברים הקטנים האלה [האנשים האלה],

שממשיכים לעשות לי טוב,

בין כל הטירוף והבלאגן הזה.