| 11/2007
birthday blues
אני בת עשרים ואחת כבר עשרים ושתיים דקות. אחת לשנה הבאה.
הגעתי למסקנה שאם יום האהבה הומצא על ידי יצרני הברכות, יום ההולדת הומצא על ידי תרבות הצריכה. כמובן שלא יום ההולדת עצמו, הרי כולנו נולדנו מתישהו, אבל מי קבע שעלינו לחגוג אותו?
יום ההולדת הם היום הכי אומלל בשנה, אצל רוב האנשים שאני מכירה. אתה חושב על מה עשית בשנה שחלפה, ומגלה שלא הרבה. אתה מקווה שהשנה, אולי השנה, לכולם יהיה נורא אכפת. הם יארגנו לכבודך משהו מטורף, יביאו לך מתנות וישכרו אותך עדלאידע.
ואז אתה מוצא את עצמך כותב בלוג בשתים עשרה בלילה.
אז גילית שאתה חדל אישין ושאין לך חברים. איך תפצה את עצמך?
בקניות, כמובן.
זה לא משנה בכלל, שאין לך כסף. זה לא משנה בכלל שאתה לא צריך כלום. אבל באופן חד-פעמי מותר לך לקנות כל מה שאתה רוצה. ואתה אומלל. שילוב לא טוב לכל הדעות.
גם אתם מריחים את ריחה החמוץ של הקונספירציה?
עשרים ואחת.
בשנים האחרונות לימי הולדת כבר אין משמעות. כבר לא צריך לחכות לגיל הנכון לשתיית אלכוהול או הוצאת רשיון נהיגה; למסיבות סטודנטים אני נכנסת כבר כמה שנים - וביננו, הפעם האחרונה שהייתי במסיבה הייתה בערך בשנת 95'. הדבר היחידי שמסמל היום הזה הוא מחיקת עוד שנה מטבלת הייאוש הארוכה כל כך.
מי בכלל רוצה לחגוג את היום בו הוא נולד? אם נקח את הפילוסופיה של כל דת מאורגנת, הרי שאתה מגיע לשלמות רק במוות. והחילונים? הרי ממילא כולנו ציניקנים ששונאים את החיים.
בשתים עשרה בלילה ניגן האייפוד באקראי את השיר "מחר", של שלומי שבן.
מתוך עשרים ותשעה שירים אפשריים, זהו השיר שנבחר להתחיל את שנתי החדשה. מעניין.
אז הוצאתי את הוויסקי. החלטתי שזהו תירוץ מצוין.
הללו את דיכאון יום ההולדת. הוא נותן לי לגיטימציה לשתות.
אני כבר לא אוהבת את היום הזה. והוא התחיל רק לפני שלושים ותשע דקות.
| |
מה זה השטויות האלה...
טוב, אז פתחתי בלוג. עוד אחד, יש לציין. זהו כבר הניסיון השלישי שלי, אם אני לא טועה...
איכשהו בכל פעם אני מנסה, כותבת כמה פוסטים (וכשאני אומרת "כמה", אני מתכוונת לעד שניים), אפילו מוצלחים למדיי, לעניות דעתי, ואז הדברים הנ"ל קורים:
א. אף אחד לא אוהב אותי! זה ממש מוריד את הביטחון העצמי, רק שתדעו. אנא מכם, היו עדינים.
ב. אני מגלה שבחרתי שם משתמש מטופש ביותר. איכשהו, תמיד "גל." תפוס. ואז קורות תקלות מצערות, כמו עכשיו לדוגמא, ששם הבמה שלי הוא "גלגל.". אני עוד אתחרט על זה.
ג. הבלוג נמחק בנסיבות מצערות אלו או אחרות, או שהוא עומד על תילו, ופשוט לא מאפשר לי גישה אליו.
אז עכשיו ניסיון נוסף הגיע, בדיוק בזמן.
בזמן שאין לי שום דבר מיוחד לדבר עליו, זאת אומרת.
בואו נתחיל בהתחלה....
משבר גיל העשרים, מכירים? יוצא לתוך העולם הגדול, עושה שרירים במשך איזה יומיים; הם עוברים, אתה כבר לא מרגיש כזה גבר. יתרה מכך, אתה מתערסל לך בתנוחת עובר ומייחל לפגישתך המהירה עם אבינו שבשמיים, בין אם זה אלוהים; ישו; אללה; רא; זאוס; קרישנא. הכל הולך.
עוברים כמה ימים, יש לך תוכנית. אתה יודע בדיוק מה תעשה, קם בבוקר ועושה את זה, מא' ועד ת'.
אוי רגע, אמרתי שאתה קם בבוקר? טוב נו, כל הימים הם ממילא אותו הדבר. תקום מחר.
הבעייה היא, שלמחרת כבר יש תוכנית חדשה וריאלית לחלוטין. אתה הולך ללמוד וטרינריה ולכתוב את הספר הראשון על תקשורת עם ארמדילואים.
אבל שיט, ארמדילואים אוהבים מדבריות. חם שם! באמת, מה חשבת לעצמך?
וחוזר חלילה. חלק מן התוכניות הן מעט יותר הגיוניות, חלקן פחות. התוצאה היא זהה. אתה מובטל, שמפחד לעבוד כי אתה מפחד להתחייב על משהו שאינו חלום חייך מאז גיל ארבע - ויושב וכותב בלוג מטופש בשעה ארבע בבוקר, כי רק קמת בשלוש.
האמת שהסיפור שלי טיפה יותר מגוחך מזה. אפילו קצת יותר פתאטי. אתם תופתעו לשמוע, זה באמת אפשרי!
אז ככה, אני ידועה בציבור כאדם שקול ורציני. כלומר, לא באמת. האמת היא שרוב האנשים חושבים שאני עוד יותר שרוטה ממה שאני. אבל עוד נגיע לזה.
בכל מקרה, בתשעת החודשים שעברו מאז שעזבתי את צה"ל (אני אתמצת, כי אפילו -לי- אין זמן להתחיל להרחיב פה על משברי זהות של בין לבין. ובאמת שהיו הרבה) הספקתי לשאוף להגשים את חלום חיי - להיות עיתונאית, ולהתחיל לסתת את דרכי במבוכה המסואב של תקשורת המונים על ידי למידת הנושא באוניברסיטה. לאחר שהקזתי את דמי, כמעט פשוטו כמשמעו, עם הפסיכו הארור - בכדי להגיע למצב בו אני עוברת את סף הקבלה, החלטתי לרדת מזה - כי, ביננו, כמה מעניין יכול להיות מקום שרוצה לקבל אותי אליו?
ואז החלטתי שלא בא לי בכלל ללמוד השנה - ואני מעדיפה לחוות קצת את חיי העיר הגדולה.
לאחר חודשיים מפרכים ומייגעים של עטיית חיוכיי הטובים ביותר בניסיון להשיג דירה תל-אביבית גיליתי שכנראה גם הטוב ביותר שלי הוא כנראה לא מספיק.
אז מה עושים? ללמוד?
למה לא, ללמוד. לא בטוחה איפה. לא כל כך בטוחה מתי. הכל נשמע מעניין. למה שלא אירשם לשתי אוניברסיטאות ונחליט בהמשך.
ובכן, לאחר שכבר שילמתי כמעט מחצית משכר הלימוד לבן גוריון החלטתי. לא לומדים השנה.
באמצע הספקתי לעבוד באירלנד במכירת תמונות שמן, בתוך חברת אנשים שלא יהיה זה מוגזם לומר עליהם שהם פשוט הרוע בהתגלמותו עלי אדמות. לפעמים, כשהכביסה הייתה תלויה על החבל, אני נשבעת שהייתי יכולה לראות חור קטן לזנב.
בכל מקרה, מפה לשם ומשם לפה, קרתה תאונה מצערת אשר כללה רוסי אחד; יותר מדי זמן פנוי וידית רעועה של ספה - ודווח לי בבית החולים שרגלי שבורה, בשני מקומות.
בארץ כבר הספיקו ללמד אותי שבאירלנד נהוג לקבל הסמכה לתואר 'דוקטור' תחת חתימתו הבלעדית של ארתור גינס, ורגלי הינה אך נקועה, אבל נחשו מה, אני עדיין קצת נכה.
ועכשיו מה?
ובכן, נכון לכרגע אני די סגורה על עצמי. או לפחות, אני סגורה על המסלול הקבוע לכל אלו שאין להם מושג.
India, baby!
האמצעים?
כרגע אני בקושי מסוגלת להרשות לעצמי ריקשה איכותית עד לשם.
ופה הבלוג הזה נכנס.
אני כותבת אותו ממספר סיבות:
א. אני מאוד נהנית להתרברב בלשוני החדה ובאוצר המילים העשיר שלי.
ב. אין לי יותר מדי חברים שגרים קרוב אלי, אז הבלוג הזה הוא הדבר הכי קרוב לקשר אנושי שיש לי, מרבית הזמן.
ג. זה דווקא די עוזר לכתוב דברים. מוציא אותי מלעונה, אמנם, אבל קצת מסדר לי את המוח.
וזהו להיום. או מחר. או אתמול. אני אף פעם לא יודעת איך מגדירים את השעות הקטנות האלו של הלילה.
מקווה שתחזרו להתגלגל עימי בין הסדינים (שוב, לא בקטע האירוטי - למרות שאני די משועממת גם במחלקה הזו, נודה על האמת- אני פשוט ישנה המון).
גל.
| |
|  כינוי:
בת: 39 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
