ואני לא יודעת איך להרגיש הקלה,
שבזבזתי עלייך שנה ולא שנתיים,
שנכנעתי למציאות, שאנחנו לא נהיה ביחד..
אני מנסה להמשך לאמת המוחלטת -
את לא יכולת להציע לי יותר מהבינוניות הסתמית שלך.
את אכזבת אותי פעם אחר פעם, ואהבתי אותך אז חזרתי..
אז האמנתי שבאמת הפעם זה יצליח. שהפעם זה תמיד.
איך משכת אותי אלייך במילים יפות והמון קלישאות, והכל חזר איתך..
כל האהבה, כל הכבוד, כל העניין, כל המשיכה, כל הסקרנות, כל האהבה הזו, כל האמונה, התקווה.. הכל היה חזק.
אמרתי לך שלא סמכתי עלייך.. אבל רק הכנתי את עצמי לעתיד. שאם תהיה נפילה אני אוכל להגיד שידעתי.
האמת היא שסמכתי עלייך - שוב. ושילמתי את המחיר. כי שוב עשית אותן שטויות שעשית מקודם.
אז מה נשאר לי? לכעוס על עצמי? לכעוס עלייך? איך אני ממשיכה מפה?
האמת היא שאני מתגעגעת למה שהיה בינינו... אני מתגעגעת אלינו יותר מאשר אלייך.
אבל כואב לי, ואני כועסת, ואני לא רוצה ליפול לזה שוב..
בגלל האהבה.. בגלל הצל של מה שהיה בינינו שאני עדיין רואה מרחוק.
אני עדיין מחזיקה את עצמי לא להתקשר ולשמוע אותך,
משכנעת את עצמי שזה לא אותו אדם שאני אדבר איתו.
אבל זה כן יהיה. את תמיד תהיי אותו האדם הזה. הוא פשוט יהיה קר, ויכאיב.
כי ככה זה, ככה זה בחיים, דברים כאלו קורים.
לפעמים נדמה לי שרק אני לא משלימה עם זה שזה ככה.
אני לא נותנת לעצמי באמת להיות עצובה, באמת לבכות ולהתאבל..
אולי כי אני מאמינה שתחזרי אליי מתישהו,
ואולי כי אני יודעת שבזבזתי את כמות הדמעות שמותרת לי על בנאדם אחד בפרידה הקודמת שלנו.
ועכשיו מה?
עכשיו אני כלואה.
בקליפה שכל הרגשות בה הם קטנים ולא משמעותיים, קפואה מלבכות את עצמי לשלולית ולאבד את עצמי לדעת.
רחוקה מלהיות שלמה באמונה שהכל קורה לטובה..
מעסיקה את עצמי כדי לא לחשוב, כי אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
