ביומיים-שלושה האחרונים הבנתי הרבה דברים.
הבנתי שאני כבר יותר כועסת ומאוכזבת מאבא שלי מאשר אוהבת אותו מה שהוביל באופן משונה לאדישות ועצב, כי כל אחד יסכים שזאת אכן תגלית מצערת. כנראה אדישות כזאת חזקה, שהוא שם לב, הגאון, שמשהו לא בסדר. יותר מבדרך כלל, זאת אומרת, כי חייו של אבי הם הדבר האחרון שאפשר לומר עליו 'בסדר'.
הוא ניסה לדבר. שאל אם אני מאוכזבת או כועסת. כן.
מיותר לציין שהשיחה וה'בילוי' שהיא גררה יום אחרי לא נשאו פירות. הם רק הרחיקו אותי יותר. אני את המאמצים שלי עשיתי מעל ומעבר בגילאים שילדים אמורים למרוד. לא תודה.
הוא בחור עצוב אבא. לא כלפי חוץ אולי. אבל בפנים. עבר הרבה יותר מידי חרא. חבל באמת. בגלל שעבר עליו כל כך הרבה אני הרבה פעמים מרחמת עליו בקשר שלנו, לא משהו שאולי כדאי, אבל בכל אופן, אני עושה. אז כשהוא שאל אם אני מרגישה שהוא עזב אותי אמרתי לא. אפילו פעמיים, כי הוא שאל אז עניתי שוב.
לא, אני לא מרגישה שעזבת אותי, עכשיו, במרומי גילי (18). כי לא עזבת עכשיו. עזבת אותי כשהייתי בערך בת 10. אולי לפני. אולי עזבת אותי ביום ההוא כשאתה ואמא התגרשתם כשהייתי אפילו לא בת שנה. אולי עזבת עוד לפני שאמא גירשה אותך מהבית, וכשחזרתם עשיתם אותי לאות אהבה (wtf?). אולי כבר אז.
דבר אחר שהבנתי על עצמי, היה לפני שהבנתי את הדבר הקודם, ו הוא שיש לי פחד מאינטימיות. מכל סוג שהוא.
זה נראה מצחיק ככה שהטקסטים האלה נחים יחדיו באותו פוסט, קצת צועק "daddy issues" אז בושה זה משהו שכבר מזמן שכחתי בכל מה שקשור לבלוג האהוב שלי.
כן. כל סוג של אינטימיות. אם זה בנים וכל מה שקשור אליהם (איזה בנים? סאפ) או אם זה קשור לרגשות שהם שלי או הוויכוחים או וואטאבר.
אני לא הולכת להיפתח. כי זה לא קורה. גם כשאני ממש רוצה, זה פשוט קשה מידי. אם בסופו של יום כל מה שנשאר לך הוא עצמך, אז אני שומרת על האני שלי קרוב קרוב, כי גם אם אני אוהבת אתכם ואתם חשובים לי, כבר הייתי שם, כבר חוויתי את זה. אנשים מתרחקים, אנשים מפסיקים לאהוב אחד את בשני, אנשים מפסיקים לחשוב אחד על השני, גם אני. ואולי זה לא מה שעובר לי בראש כשאני רוצה לשתף באותו רגע, זה בטוח לא, כי אני לא חושבת ככה בדרך כלל, אבל כשאני עומדת שם, ומסתכלת למעלה עם עיניים מבריקות, מעפעפת שלוש פעמים כדי שהדמעות יתנדפו להן, ועושה את הדבר הזה שאני עושה כשאני עומדת לבכות, שבכלל לא ידעתי שאני עושה עד שרעות סיפרה לי, אז לא. אז אני מחייכת קצת, אולי משחקת עם השיניים, שגם מסתבר שאני עושה הרבה בזמן האחרון, אבל כמו הפוסט המבולגן הזה, בסופו של דבר, רגשות לא יעברו.
רק איזה משהו ספק אדיש, ספק ילדה בת 12 - שהייתי ונשארתי לא משנה כמה שירים מאז אני אחליט עוד לזרוק, אם לא זרקתי כבר את כולם.
כשאני חושבת על עצמי לפעמים המילה "מתחסדת" עולה, אז אני אומרת לעצמי -'יופי. אז מה?!'.
אם הדור של היום רוצה לקבל את כולם: הומואים, לסביות, בנות שמתלבשות חושפני מידי, אנשים עם סטיות מיניות וואטאבר, אנשים מגזעים שונים, או מה שלא יהיה, אז למה זה לא בסדר להיות קצת מופנם? קצת עצור, קצת בתוך עצמך, קצת שמור יותר מידי. למה זה יותר מידי? למה נלחמים עבור אנשים שהם פשוט יותר פתוחים(ות) עם כולם, אבל אם אתה סגור אז זה מוזר ולא בסדר. איזה מן עולם זה לחיות בו?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
