לא דובים ולא נעל:O

יש בי רוגע חדש. סוג שעוד לא הכרתי.

תמיד הייתי רגועה, אני מאמינה שזה חשוב, שככה קולטים את החיים.

אבל הקמ"ד הזה הביא לי איתו רוגע חדש.

רוגע של קבלה. רוגע של אהבה נוגעת.

רוגע של שלמות שנבנת עדיין. כלומר היא עוד לא שלמה, וככה זה קצת מושלם.

הגעתי לגבולות חדשים של קבלת השונה.

הגעתי למקומות מדהימים שאנשים אחרים מקבלים אותי.

הגעתי למקום שבו אני באמת מתחילה לקבל את עצמי.

מקום שבו הפחד לפרוץ ולהוות השראה נמוג.

זה עוד לא קל, זה עוד לא פשוט, אבל זה איפשהו מרגיש לי קצת יותר טבעי.

הגעתי למקום שבו אני גאה בעצמי, ולא נבוכה מזה. באמת גאה בעצמי וגאה להיות אני וגאה להיות פה. גאה לעשות מה שאני עושה ולקחת חלק בתפקיד הזה עם האנשים האלה ולהשריש את עצמי בין כל האנשים והחוויות והכאבים מלאי השמחה האלה.

בנימה זאת, אני גם גאה במדינה הזאת, ובחיילים שלנו, החברים שלנו, בחברים שלי.

תחזרו אלינו, בשלום ובבריאות, ותחזירו אלינו את השקט הנפשי שלא יישנו ולא יחזור עד שלא תחזרו אתם.

אז העברתי הדרכות. וקיבלתי משובים.

ושוב אני שומעת על הרוגע הזה שאנשים קולטים ממני, נעימות, נוחות כזאת.

מישהי קראה לי פיה. והממשבת שלי הסכימה. היא אמרה שלא רק עברנו שיעור, אלא שזה הרגיש כמו סוג של תרפיה. שהיה קסם.

זה היה כל כך מרגש שהתחלתי לבכות.

אם אפשר להפסיק לבכות פה, בעיקר ליד הסגל זה יהיה נחמד.

חוץ מזה, פשוט הייתי חייבת לחלוק. 

לילה טוב 3>