שלשום היה יום הולדתו של החשמן רישלייה, אותו רשע מ"שלושת המוסקטרים" וגאון מדיני של תחילה המאה ה-17. החשמן היקר הציג מדיניות ריאלית בעלת מטרה ברורה של חיזוק המדינה ללא התערבות של אי-אילו אינטרסים אישיים; במילים אחרות: כשמנהלים מדינה, שולחים את המצפון לחופשה. אולם נראה שעל אף קריאת ההתעוררות למערב שהתרחשה היום לפני 8 שנים, העולם החופשי ממשיך להתנהג בצורה רגשית או לחילופין באופן רציונאלי שמונע על ידי מניעים מטופשים.
אם מסע צלב, אז עד הסוף!
ב11 בספטמבר 2001 נפל לעולם החופשי האסימון בנוגע לאיום האסלאמי. סרטונים ממנהטן והסביבה מראים אנשים פעורי פה, בהלם מוחלט, שעל אף שאין הם יודעים מי המבצעים, הם החלטיים בדבר אחד- נקמה.
על הרצון העז לנקמה ודאגה שמעשי טרור נפשעים שכאלה לא ישובו, רכבו המלחמות באפגניסטן ועיראק, החוק הפטריוטי (USA PATRIOT act) ועוד צעדים מיליטנטים כאלה ואחרים במטרה לאתר גורמי טרור במערב ולהפכם לאבק ביחד עם איתור מדינות האם שלהם ולהחזיר אותן לתקופת האבן. במישור המעשי הזה הדברים התחילו כמו שצריך, סבלו מכמה מהמורות רציניות בדרך אך לקראת סוף הקדנציה של בוש היה אפילו ניתן לתאר יציבות בעיראק.
אולם לצערו של הציבור האמריקאי בפרט והעולם החופשי בכלל, המלחמה העולמית בטרור הייתה בעייתית עוד על הנייר: במקום להתעסק בגורם המחלה, מיליטנטיות אסלאמית שיש להשפילה, הם התעסקו בסימפטום. כך תאי טרור סומנו, אך אבוי למי שידבר על "בעייתיות באסלאם כיום"; במקום להכיר בעובדה שהמערב נכבש בעזרת נחילי הגירה ורחם האישה, המערב קרא לפלורליזם תרבותי ואירופה המשיכה לפתוח את שעריה להמוני חייליו של הג'יהאד השקט.
כמו כן משום שכל ההתנהלות הייתה כה רגשנית, תוכניות מפורטות לא נעשו והמצפון לא הוצא לחופשה בתשלום: האמריקאים, במקום להשתמש במבנה השלטון של סדאם עם שינויים נחוצים, שברו את הכול והתחילו מחדש; בוש יצא בקשקוש של "הפצת הדמוקרטיה" ולחץ לא פעם על הדיקטטוריים הערביים, מחייליה הנאמנים של המלחמה בטרור, לבצע התאבדות בעזרת עידוד בחירות; המלחמה בטרור אם כן כיוונה לכמה עשבים שוטים והתעלמה מיער הקוצים של העולם האסלאמי.
חיוך מאוזן לאוזן
על אף הבעיות המבניות במלחמה בטרור בסופו של דבר אל-קאעידה הוכתה, אפגניסטן ועיראק שוחררו וגם באירופה החלו להתעורר לעובדה שהם עומדים לטבוע בים אסלאמי, דבר שבוטא בהתחזקות הימין ביבשת.
אך העם האמריקאי שב לתרדמתו, כשאותה חבורה בראשו נהפכה לפחות ופחות כואבת. לכן, עייף ורצוץ ממלחמה שדורשת תעצומות נפש, הוא בחר במנהיג שמעולם לא אמר כלום למעט זה ש"יש לשנות את השינוי לשינוי שאנו כה מוקירים" והציג מדיניות חוץ דמוקרטית שאינני יודע אם היא נאיבית או ניסיון עלוב ליצור חלופה למדיניות ניצית.
האם זה מוגזם לכנותה עלובה? וכי מישהו יגדיר את החנופה הרבה שלו לעולם האסלאמי והניסיון מעורר הרחמים להרגיע משטרים אפלים כאלה ואחרים בעזרת "פיוס" כמשהו ראוי? הרי הוא צועד עם חיוך מאוזן לאוזן בשביל מדיני דומה לזה של נוויל צ'מברליין עם "פיוס" והכרה בזכויות היסטוריות כאלה ואחרות תוך שימת דגש על "דיאלוג" במקום "כפייה".
מדיניות כזו שמטרתה להוריד את הרגל מגרונו של הנחש במקום ללחוץ תבטיח שה11 בספטמבר יהיה רק קדימון למגה פיגועים שעוד יבואו. מדוע? משום שאיראן לא תישאר לבד באזור המפרץ הפרסי בכל הקשור ליכולות גרעיניות וכשטכנולוגיות גרעיניות מתפשטות באזור לא יציב כשלנו ניתן לצפות לכל הפחות שחומרים יועברו לידיים הלא נכונות.
אל המאבק!
ה11 בספטמבר הבהיר לעולם החופשי שהוא צריך לצאת לקרב למען העקרונות שהוא מקדש. אולם השפע פיזר את רעלו והפוסט-מודרניזם כרסם ביסודות המלחמה האידיאולוגית, כך הופך כל מלחמה בת עשורים לרעיון מופרך. האם בעוד כמה שנים נחזה בדגל האסלאם מתנופף מעל בירות אירופה וארה"ב? אולי, אך לעת עתה אני מציע לכל אלה מאיתנו שמוכנים להפשיל שרוולים ולהיאבק לינוק מן ההרס את המוטיבציה להמשיך עד לניצחון המיוחל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה