Vita

בשיח המדיני באזורנו צמד המילים "פתרון צודק" אינו נשמע מוזר אף לאחד. גם רעיונות של הוגנות ומוסריות במישור הגיאו-פוליטי העולמי, תוך הפעלת מדיניות "מוסרית" במטרה לזכות בהצדקה מן העולם, אינם נראים משונים. לבסוף, יש הקוראים השכם וערב לצדק ומוסריות ביחד עם כאלה שמתלוננים על היעדרם במציאות הגיאופוליטית של עולמנו ואין אחד שמראה להם את טעותם החמורה.

ומהי אותה טעות? ובכן הנקודה החשובה שיש להבין בנוגע לפתרון צודק, מוסרי וכו', היא שהם תלוי מסגרת ויותר מזה, תלויי מסגרת אנושית- כפי שההיסטוריה הראתה לנו והמציאות הרב תרבותית של ימינו מעידה על כך, מה שמוסרי וצודק בחברה אחת אינו בהכרח מוסרי וצודק בחברה אחרת; האם כששופט בארה"ב מרשיע אדם ברצח אשתו, הדבר ייראה כצדק גם על ידי מקבילו בסעודיה? אני בספק.

מכאן ניתן להסיק בפשטות שאדם ממערכת מוסרית אחת המנסה לשכנע אדם עם מוסריות אחרת שאיתו הצדק, הוא כמוסלמי המסביר ליהודי מדוע הוא צודק בהתבסס על הקוראן; השוני בעקרונות הופך את הדיאלוג לעקר ואת אידיאל הצדק ללא רלוונטי.

ובכל זאת קיימים "בית דין בינלאומי" ו"אמנות בין-לאומיות" ו"זכויות אדם" שחוצים גבולות ותרבויות. מה מניע את המנגנונים הבין-לאומיים האלה, מה נותן להם כביכול לבצע את האבסורד: לנשום בחלל? במילה פשוטה אחת: כוח.

כפי שנפרש בפנינו ב"התנגשות הציוויליזציות" ובהתאם להבנה המקיאבלית בנוגע לאופי החמקמק של המוסר,כל החוקים והאמנות הבין-לאומיים הם תוצר של המערב התלוי בכוחו של המערב. הוגי הנאורות לא המציאו יש מאין מערכת מוסר שתתאים לחלל בין התרבויות השונות, אלא הפוליטיקאים המערבים כבשו את החלל הזה בשם "אדם נברא בצלם" ו"אמנת ז'נבה" והחזיקו בו כל עוד המערב היה התרבות השלטת; לא שלטון של רוח, לא שלטון משום שדבריהם נכונים יותר, אלא שלטון של כוח ועוצמה. העובדה שפשעים כנגד האנושות נמצאים בהרמוניה מושלמת עם ההגדרות המערביות נובעת באופן ישיר מההגמוניה הכוחנית שהייתה למערב עד לפני בערך עשור.

מהעובדה הפשוטה הזו ניתן להסיק שבית המשפט הבין-לאומי, האמנת האג והמוסדות הבין-לאומיים שמדברים על "צדק" הם בעצם תוצריו של הקולוניאליזם האירופאי והשגשוג האמריקאי. כך גם הופכים ארגוני זכויות האדם לסוכנים היעילים ביותר של "האימפריאליזם המערבי"- הם כופים את ושופטים בעזרת הערכים ההומאניים והליברל-דמוקרטים של המערב את התרבויות השונות ויוצרים הומוגניות מוסרית לכאורה שמסתירה הרבה זעם ושחיתות מתחת.

האם הריקנות של צדק בין תרבותי אומר שיחסי החוץ והתנהלותה של מדינה כלפי אומות אחרות יכולה להיות בלתי אנושית, אכזרית ואפילו "מרושעת"? התשובה היא בפשטות לא, משני טעמים מרכזיים:

א.      צדק בין אומות אינו קיים, אך צדק באומה כן. לכל חברה יש את מערכת הערכים שלה בנוגע ליחסים עם חברות אחרות והעקרונות האלה הם המנחים בקביעת הרעיון של מה "צודק" ו"נכון". מדינאי ישראלי שמעוניין בצדק לא רק לפי החברה הישראלית אלא גם על ידי זו הערבית והבין-לאומית מבזבז את זמנו (וזמננו) לריק משום השאיפה לא להיראות כ"עושה עוול".

ב.      אומה שמתנהלת בהתאם לדחפים של אכזריות ורצון עז במלחמה ושפיכות דמים היא אומה שיש למחוק מעל פני האדמה כמו מקבץ חולי כלבת- היא מסוכנת לסביבתה והיא מסוכנת לעצמה.

הסיבה שהיא מסוכנת לסביבתה היא משום שלא ניתן להיות בטוח מפניה: אם אומה מפירה כל קשר משום קפריזות ובולעת אומות אחרות רק בשביל חדוות ההרס, אומות אחרות אינן יכולות לדעת כיצד להתנהל לעומתה. כמובן, אם בכל מקרה העקרונות של אותה אומה הוא שיעבוד כל שכנותיה הרי שהיא תושמד ובטח על ידי מדינאי מקיאבליסט שלא יטרח לפנטז על "פשרה".

מצד שני אם האינטרסים לפיהם המדינה פועלת הוא ביטחונה ושגשוגה, כשאלה מוגדרים (לפחות כלפי חוץ) כמשהו לא תוקפני בבסיסו, אומות אחרות ישמחו לבטוח ולשתף פעולה עם אותה מדינה משום שיש להם איזה מושג כיצד השותף יתנהג לעומתם והיכן נמצאים הקווים האדומים[1].

שוב, כפי שכבר הודגש, מקיאבליזם אינו מתיר אכזריות ו"רשעות" בלתי נחוצה בענייני המדינה אלא דורש מהמנהיג לשאוף לשגשוג אומתו ולהתנהל בכלים המתאימים למצב במציאות ולא לפי אילו תפיסות (מוסרניות/רגשיות/אידיאולוגית) שיכולות להביא לאובדן האומה.

לנוכח הדברים יש שיטענו ש:"ללא רעיון הצדק הבין-לאומי והאמנות הבין-לאומיות הזירה העולמית תהפוך למרחץ דמים של מלחמות ברברים, כיבושים ורצח עם". החשש מובן- ההיסטוריה המוקדמת של האנושות לא מראה טובות בנושא המלחמה ובנוגע לקולוניאליזם. מצד שני, ה"שיפור" המודרני הוא לא ממש תולדה של הרעיונות שרוקנו.

התבוננו למשל במלחמה באפגניסטן, עיראק ובטח זו שבצ'צ'ניה- האם מישהו מהמדינות המערביות מכבדות את האמנות הבין-לאומיות ודואגות להיאבק עם פינצטה? גרוע מזה- הן בכלל טורחות לתת איזה משקל לחיי אזרחים או לזכויות אדם? נראה שרק ישראל, "הרייך היהודי", עוד נלחמת בצורה נקייה בלי הפצצות של כפרים באופן מכוון וללא אונס.

הדבר רק מבהיר שהצדק הבין-לאומי הוא כלום בשביל הציניקנים בבירות העולם שכמו כל המון ברברי שוכחים את האנושיות שלהם ויוצאים לבזבוז ולרצוח בדיוק כמו בימי הביניים. כשהמצב הוא כזה, אמנות בין-לאומיות באמת לא ישנו דבר.

כמו כן הסיבה שהמערב וויתר על כיבוש פיזי של מדינות והגורם בגללו קרוב לוודאי הנטייה לכיבושים מטעמים כלכליים תפחת היא שמושבות בעולמנו הן לא משתלמות. כן, בעידן בו חומרי גלם מכל סוג היו יקרים וכוח עבודה זול היה בבריטניה כמו גם בסין מושבות היו רעיון נהדר בשביל שגשוג כלכלי. אך כיום בעידן הסחר העולמי יהיה יעיל יותר להשקיע את המשאבים בתעשיות ובהשתלטות כלכלית עוינת מאשר לבזבז חיי אדם על כיבוש.

ומה עם כיבוש מטעמים אתניים? בפעם האחרונה ששמתי לב בסכסוכים אתניים לצדדים לא באמת אכפת מאמנות בין-לאומיות וכבר קבענו שצדק בסכסוכים כאלה הוא אידיאל לא ממומש. יהיה יותר יעיל לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני מטעמי יעילות מאשר מטעמי צדק.

לבסוף, רצח עם- מעשה שהוא בדרך כלל לא רק ברברי אלא גם מהווה בזבוז נוראי של משאבים: היטלר וגרמניה השמידו את היהודים משום חולשתם ואפסותם[2] ובעשותם זאת בזבזו משאבים רבים ופגעו באחת הקבוצות היצרניות בגרמניה ובאירופה. עדיין לא נתקלתי בדוגמה לסכסוך שלא ניתן לפתור אותו אפילו עם טרנספר.

סיכומו של עניין: העולם הוא כבר זירה של זאבים צמאי דם; לכל הפחות ניתן לכבשים את האפשרות להשתחרר מן הכבלים בשביל להגן על עצמן.

ללא כיבוד נקודת המבט של האחר מטעמים מוסריים אלא תכליתיים בלבד ועם כבלי האמנות הבין-לאומיות והצדק שהוסרו, המדינאי יכול להתנהל בצורה היעילה ביותר והנכונה ביותר. וכדוגמה לניתוח ברוח מקיאבלי נלך אל הסכסוך הפרטי שלנו שמתנהל בכל הטמטום המדיני של חבורת הצודקים שאנחנו.