ישנם עמים שאי ידיעת ההיסטוריה שלהם עצמם אינה בהכרח קריטית – אם זה מפני קוצר תולדותיהם, או שאין בה רלוונטיות להם, הם יכולים להרשות לעצמם מעט בורות. לעומתם יש אחרים, כדוגמת הסינים או אנו, שתולדות עמם הם מכרה זהב של ידע אשר לא לכרות בהם הוא הפסד נורא. הדבר אף נהיה חשוב יותר אם יש המעוותים את תולדות עמך בשביל לקדם את השקפת עולמם.
כזה הוא מר סובול ושמאלנים אחרים הלוקחים את מרד בית ראשון ושני כדוגמאות ל"סכנה בלאומנות". סובול מבהיר זאת בעצמו: "העם היהודי הוכיח כבר פעמיים שיש בו כישרון נדיר לתמרן את עצמו לחורבן. בשני המקרים היו אלה גורמים לאומניים פזיזים שניהלו מדיניות הרת אסון." ממלכת יהודה והיהודים תחת הנציבות הרומאית הופכים בעיניו לחבורת פרחחים לאומנים, חסרי תבונה מדינית, אשר הצעידו את עמנו לחורבן וגלות. לפני שאפרק את הטיעון הזה לגורמים, הרשו לי לציין לשבח אותם על השימוש בביטוי "לאומנות": חלקים מהם מאמינים שלאום הוא פיקציית המאה ה-19, כך ששימוש ב"לאומנות" לחברה לפני 2,000 שנים מהווה התקדמות בנושא.
ההיסטוריה של העם היהודי, אף התנ"ך, מלאים בלאומנים וקנאים שיצאו נגד כוחות גדולים מהם להילחם למען חירות ועבודת ה'. דוגמה אחת היא כבר מימי השופטים – בספר שופטים פרק ג' מסופר שמלך ארם נהריים (עיראק של ימינו) שיעבד את בני ישראל. אולם על אף שבני ישראל היו עם אחד מבין ערב רב של עמים ולמרות העובדה שממלכת ארם נהריים לא הייתה ממלכה זניחה – קם לו לאומן פזיז בשם עתינאל בן קנז ושחרר את בני ישראל. וזה לא מקרה אחד, לא רבותיי: הפושטקים היהודים קמים פעם אחרי פעם כנגד כוחות גדולים מהם ומסכנים את קיומם בשביל חירות לאומית. זוועת אלוהים!
כך נמשכת אותה שרשרת של לאומנים מסוכנים עד לצדקיהו מלך יהודה, הקנאי הקיצוני שהביא עלינו את הגלות. התנ"ך עצמו מעיד: "וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי ה', כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, יְהוֹיָקִים". רק רגע – עשה הרע בעיניי ה' ככל אשר עשה יהויקים? ויהויקים עצמו חטא כחטאי אבותיו, כלומר עבד עבודה זרה ולא קיים מצוות תורה... אממ... מי עוד בימינו מגלה סובלנות למסורות אחרות, אינו שומר את תורת אבותיו ומתבולל תרבותית? אני בטוח שיש לזה מילה... טוב, לא עולה לי כרגע כלום, אך משהו אומר לי שצדקיהו לא היה בדיוק קנאי.
נדלג לאירוע המרד השני – המרד כנגד השלטון הרומאי בפרובינציית יהודה. לזכותם של הרומאים אומר שבכל הקשור לשיווק תרבותם הם היו מבריקים: אלילי הכבושים שולבו לפנתיאון הרומאי והתרבות הרומאית נהפכה לבבת עינם של הילידים. 
הדבר קרה גם כאן בארץ – חלקים באוכלוסיה אמצו את אורח החיים הרומאי והחברה היהודית פוצלה לכתות שונות, כל זאת בעוד שאנו נמצאים בארץ ישראל כשמסביבנו ערב רב של גויים. הנציבים הרומאים עשקו אותנו והקיום הלאומי המועט היה משפיל.
מר סובול אינו יכול להבין את אותה השפלה, את הקיום העלוב שלנו כעם מפוצל ומתפורר תחת כנפי הנשר הרומאי. יכולנו כמובן לשבת בשקט ולתת לעמנו להיעשק עד תום, לראות את בית מקדשנו מתפורר ואדמתנו מחוללת. יותר מזה – היהדות הקנאית לשימור עוד לא קמה, עדיין לא התעצבה במלואה. קרוב לוודאי שהיינו נמחים, מתבוללים בהמונינו ונהפכים ברבות הימים לנוצרים או מוסלמים. אכן, מעשה פזיז עשו אותם קנאים כאשר שאפו לחירות, לכוח.
לעומת שני מקרי המרד אשר כשלו, דוממים השמאלנים כנגד אחד מהסיפורים המפוארים בתולדותינו: מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית. חבורת קנאים לאומנית, אשר במהלך המלחמה ביטאה לא פעם את חדוות הניצחון וההרס, יצאה כנגד הממלכה הגדולה ביותר במזרח הקדום. החשמונאים הם המופת לקנאי, המופת של לאומן יהודי המסרב לקבל עול זרים או התבוללות עמו. ברם לא תשמעו את השמאל מהלל אותם, גם אם הם חוגגים את חגם.
"זכרו את המעשים אשר עשו אבותינו בימי קדם, והיו לכם לשם ולתפארת לדורות עולם" – דברי מתתיהו אל בניו, חשמונאים א', פרק ב', פסוק נג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה