אחת הבעיות העיקריות של עידננו, עידן הדמוקרטיה המנוון, הוא יחס לא בריא לאנוכיות. מצד אחד אם אדם רוצה להיראות כנעלה, בעיניו שלו או של אחרים, את עצמו עליו לצלוב ולהפוך זאת לנס פעולתו. מן הצד השני, אם אדם מעוניין בלפעול למען ה"אני" במהרה הוא שוקע להתעסקות באותו "אני" קטן אשר גבולו ועורו חד הם. יחס לא בריא זה מנוון, נוגס, במהות האדם ומסרס אותנו.
מה שאנו זקוקים לו הוא איזון מחדש, ראייה מחודשת של האנוכיות לא כאם הרוע אלא כאם כל דבר. והדרך לכך עוברת בלב ליבה של אותה ממלכת דמגוגיה מודרנית – "אהבה".
הבסיס הראשוני לקשר זוגי או חברתי בין יצורי אנוש הוא כיצד פלוני גורם לי להרגיש. כאן אנו ממוקדים בעצמנו ומחפשים גורמים, במקרה הזה אנשים, אשר יוצרים אצלנו תחושות רצויות – הנאה מינית, שעשוע אינטלקטואלי וכו'. לפעמים אף קשרים רומנטיים נותרים על בסיס זה: הצדדים נמצאים בקשר משום הרגשת האהבה, לא משום מושאה.
השלב הבא, או התרחבות של האנוכיות הראשונית, הוא בהטמעתו של פרט אחר לתוך ה"אני". אנו מזהים אצל בן הזוג תכונות דומות לנו ורואים בו המשך של ה"אני" או השלמתו. חיי בני הזוג פוסקים מלהיות שני קווי חיים נפרדים ונהפכים למשותפים, כאשר כל אחד מן הצדדים רואה באחר נפש דומה לו. משום כך אנו מקריבים בעבורם,
עושים למען אושרם, מפני שהאינטרס האישי שלהם נהפך להיות גם זה שלנו. הרי מה היא זוגיות מבוססת אם לא ניסיון למזג בין שני פרטים ליצירת אחד?
האנוכיות הזו נמצאת בלב כל פעילות אנושית: פרטית, לאומית או אוניברסאלית. כדוגמה הטו אוזניכם לעבר אותו פרט נמרץ, אשר שמו פעיל הומאניטארי, המפזז בין מוקדי אסון וכל כולו רצון לתמוך בכל מוכי תבל. מה יהיה נימוקו כאשר נשאל אותו מדוע הוא עושה כל זאת? "כי כולנו בני אדם, אחים" ישיב. הרי לכם עקבות האנוכיות: כפי שאח מזוהה כבשר מבשרך, כחלק מאישיותך ולכן ראוי לתמיכתך, כך גם הסומלי המורעב בקרן אפריקה.
אותו עניין מחשבתי גם עושה לאומן והורה עם ילדיו: הרחבת ה"אני" כך שיכסה גם פרטים אחרים, בהתאם לתכונות שאנו מזהים עם אבן היסוד של אישיותנו, הלא הוא ה"אני" הביולוגי. כך חש היהודי אהבה ורצון לעזור לאחיו, כמו גם הנוצרי לחברי קהילתו. באותה צורה גם קבוצות רעיוניות מתכנסות ופועלות, בהתאם לאידיאלים משותפים.
יש כאן מעין מקביל פסיכולוגי לרעיון התיאולוגי של "אחדות הכול": בשביל לשנות את כיוונו של היצר התחרותי, אנו מעבירים פרטים שונים לצידנו על ידי הטמעתם כחלק מעצמנו. ההבדלים בין הקבוצות השונות ובין מסגרות הזהות שבוחרים הפרטים הן באבחנות שלהן: הקומוניסט מתבונן על מצב כלכלי ותעסוקה, בעוד הלאומן על מוצא אתני והאקדמאי על עושר תרבותי.
מה המסקנה מכל זה? שמעשה "בלתי-אנוכי" הוא איזה תכסיס לשון ודעת אשר האדם לימד עצמו לפני שנים רבות מדי, רבות מכדי לזכור את הסיבה הראשונית לאותו מעשה. אין אנו צריכים להרגיש רע עם אנוכיות, עם לרצות ולהטיב עם ה"אני". השאלה היחידה, הביקורת האתית שנותרה, היא אם כן לא ב"האם אנוכיות היא טובה", אלא "מהו אותו 'אנוכי' שהאנוכיות באה לשרת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה