אתה יודע שהם באים.
עמוק-עמוק בתוכך, ברגעים השקטים של הלילה, אתה יודע שהם באים.
אתה יכול לשמוע את המגפיים, את הדפיקות בדלת, את הצעקות – את הדממה.
אתה בוכה באופן בלתי נשלט, אתה מנסה להתכחש עם זריחת השמש שהכול הוא רק סיוט – אך הם באים.
הם מתאספים: בחוצות הערים, בכפרים, ביערות – ניסם עולה, אגרופי הברזל מתחשלים באש התהילה, נפשם יורדת מן ההרים לפשוט על יושבי העמק; הם באים.
הם לא יעצרו, הם לא ישנו עד שהנס יורם על כול, עד שההוד וההדר יתגלו במלוא עוצמתם. הם אריות, כפירי קרח של השמש הנצחית.
ואתה רועד מפחד.
השומרים עומדים בשער, מתבוננים אל השממות הרחוקות בהמתנה דרוכה – אך הם לא יחזיקו: הם חלשים, רופסים, מסוממים. אל מול האריות אין להם סיכויי ואז השערים יפתחו ללהקות הציד.
הרחובות בהם הלכת בשלווה, נטול כל נטל, כל עתיד או עבר – לשדרות הגהנום יהפכו על ידם. אותך הם יתלו, את חברייך יחסלו. אולי תתחנן, אולי תיפול על ברכייך בתחנון והם, כמו כל טורף ברגע האחרון, רק ילקקו את כפותיהם מן הדם בשביל לטבול בזה שלך.
אתה מתמוטט.
לילות חרישיים מלאים בתפילותיך, תחנונייך, לכל אלוהות דמה שאי-פעם קידשת: "רק לא הם!" אתה צועק. הפסלים מסתכלים עלייך בדממה ולאור נרות גם הם נראים כמחייכים לאובדנך.
האלים הישנים יחרבו, הכוהנים יומתו – האריות ידרסו הכול. בבית תפילתך, אל מול האלילים הדוממים, הם יציבו אלוהים חדשים, חיים. עינייך יקרעו לרווחה, כוחך יתנדף כלא היה.
אז עכשיו החלט אח, החלט עכשיו: האם תעז לברוח מן התבערה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ז'נבה