Vita

"לחיות כפי שאתה רוצה הוא פלאבי; אדם אציל שואף לסדר וחוק" – גתה.

תמיד יש כפייה. נצטרך לשקר לעצמנו עד טמטום אם ננסה להתכחש לעובדה הבסיסית הזו: בשביל לפעול, בשביל לעשות, במישור האישי כמו גם החברתי, יש לכפות. אנו כלפי עצמנו רודנים, מאלפי היצר ומזקקי הדחפים. ואם אנו לעצמנו רודנים, מדוע לא לאחרים? מדוע לא לרתום את כולם למען אידיאלים גדולים יותר, למען חזון מפואר יותר של קיום? "כי מה אכפת לך?".

אנחנו נהנים לשקר לעצמנו כי בדמוקרטיה ליבראלית אכפת לנו מכולם, שכולם אחים במשפחה אחת גדולה ולכולם יש זכויות וחופש ועוד מיני שרצים קדושים. האמת היא שלא אכפת לנו מאף אחד. אם היה לנו אכפת היינו נותנים לאנשים לפעול באופן הרסני לעצמם ולאחרים? כמובן שלא. היינו דואגים לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה, גם אם כפייה הייתה נצרכת. וכמובן, לא היינו צריכים את המדינה על שלל מערכות הביורוקרטיה שלה לטפל בבעיות קהילות.

המציאות כמובן שונה - צאו וראו מה ענייניה של המדינה התעשייתית ומה הם טיעוני ההמון: לראשונה אכפת רק אם הפרט מפסיק להיות יצרן; ישתה עצמו למוות, יבגוד על ימין ועל שמאל ויחיה באיזו אמונה ומערכת ערכים – כל עוד הוא טוב לעסקים, למדינה לא אכפת. וטיעון ההמון: "מה אכפת לך מדבר זה או זה? מדוע אתה מרחיב עניינך מעבר לממשותך הביולוגית? והרי כולנו שווים, לכולנו יש זכויות; מה נותן לך זכות להחליט? שב בשקט חכמולוג." ואתה יושב בשקט, משום שחינכו אותך על ברכי העבדות ו"החופש לכולם".

לא שבאמת יש חופש לכולם, אפילו לא לפי משנתם: ברגע בו העזת להציע את הרסן – נשללו ממך זכויותיך. ומדוע בחריפות כזו? כי הם כחמור אשר ראה שוב את השוט. הם נואקים ובפאניקה מנסים לחסל אותך, לחסל את המאלף אשר שב מן המתים. ולאחר שישברו אותך הם יחייכו וייאמרו: "רואה? כולנו חופשיים".

תמיד יש כפייה. השאלה היחידה היא מי כופה אותה.