Vita

החרם על אריאל הוא צעד מבורך במאבק כנגד הכיבוש הציוני על אדמות ערביות, אך הנני חושב שאריאל היא רק בורג זניח במפעל הכיבוש הרצחני וקולוניאליסטי שהציונים כופים על העם הערבי השליו.

מתוך אמונה שאותם אומנים משתמשים ברקמה הרכה שהאל נתן בין אוזניהם, הנה עוד כמה ערים שיש להחרים משום היותם חלק מהכיבוש:

א.      חיפה – הציונים המנוולים יכולים לשקר כמה שירצו, אולם כולם יודעים שרוב האוכלוסייה הערבית גורשה ב48'. אף החוצפה הישראלית להפוך עיר ערבית לעיר יהודית מחייבת חרם מוחלט.

ב.      אשקלון – נכבשה על ידי צבא המרצחים העממי של היישות הציונית בניגוד להחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר. כיצד ניתן להתנגד לכיבוש 67' ולהתעלם מזה של 48'?

ג.       באר שבע – גם זו עיר שנכבשה בניגוד להסכם החלוקה.

ד.      אשדוד, נצרת, עכו, נהריה וכל יישוב אחר מדרום ליבנה במישור החוף – הם חלק מהכיבוש הציוני ויש להחרימם.

ה.     ירושלים – העדות הברורה ביותר לדחפים המשיחיים/לאומיים הפרמיטיבים של הציונות. חלקה נכבש ב48', חלק אחר ב67' וכולה משיחיות ודתיות סתומה שמדרדרות את מדינת ישראל. והרי מתי מישהו בכלל ביקר בעיר הזו לאחרונה?

ו.        תל אביב – יישות הכיבוש הברורה ביותר, אשר קמה על כפרים ערבים ובלעה את יפו. אדם הקנא באמת לשלום, לאהבת עמים ואחווה אינו יכול אפילו לשים רגלו שם בלי להשתתף באופן פעיל בכיבוש הציוני המרושע. היא, עיר הרוע, ברלין של הרייך היהודי, חייבת להיות בראש כל הודעת חרם!

בנוסף יעשו טוב האומנים אם יסרבו לסיבסוד מצד הממשלה הימנית-פאשיסטית, יחרימו שתיית מים מהכנרת שנכבשה מידי הסורים ויפסיקו לנשום את אוויר הכיבוש המשחית. באופן כללי המלצתי שירדו מארץ הכיבוש והשחיתות עד שהעם הפרימיטיבי והברברי יבין שאי אפשר להילחם ושישראל נולדה בחטא.

חלקים בשמאל צובעים את "פתרון" שתי מדינות לשני עמים כדרך היחידה לשמירת צביונה היהודי של מדינת ישראל מפני הצפה ערבית. אם להתעלם מאמינות הטיעון הפטריוטי הזה, קיימת בעיה עם אותו "פתרון": מה נעשה עם ערביי ישראל?

שימו לב רבותיי ללוגיקה –

א.      20% מאוכלוסיית ישראל היא ערבית. להם נוספים כך וכך מיליונים של ערבים בשטחים (לא נכנס כרגע לשאלת המספר המדוייק).

ב.      פתרון שתי מדינות לשני עמים מציע הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' ובכך אותם פלשתינים בשטחים יהיו תחת שליטה עצמית.

ג.       מדינת ישראל שומרת על צביונה היהודי וכולם שמחים.

רואים מה חסר? אין שום טיפול בבעיה של מיליון ומשהו ערבים שממשיכים להתרבות. האם הם שונים מאחיהם הפלשתינים בכך שלא ינצלו כוח אלקטוראלי לשינוי אופי המדינה? לפי איך שהדבר מצטייר הם מתקדמים בצעדים בטוחים לנתק מאיתנו גם את הגליל והנגב על ידי השתלטות על אדמות ובנייה בלתי חוקית מתרחבת. עם מדינת פלשתין לידם והכנות האינטלקטואלית להכיר גם בשטחי 48' כשטחי כיבוש, מדינת ישראל תצטמצם משליטה על ארץ ישראל המערבית לפחות או יותר מחוז תל אביב.

אבל אתם יודעים מה? לפחות יהיה לנו שלום (עד שהבדואים יפתחו באינתיפאדה).

אני איש שאוהב טקסים, מסורות וכו'. יש משהו שמרומם את נפשי כאשר ההווה לרגע אחד קד קידה בפני העבר, לקשר הזה ולכן הנה אפתח לי במסורת בלוג שבתקווה תמשיך כל שנות פעילותו: המלצה על ספר.

כן, אני יודע מה אתם חושבים "זהו? המלצה על ספר?" אך בשבילי ובשביל כל אדם שאוהב ספרים הדבר הוא כמו להמליץ על ילד או חבר מאוד קרוב- מלאכת הבירור היא קשה, סיזיפית ובסופה תמיד בספק אם "זו הייתה ההחלטה הנכונה". על אף זאת הרצון לשבח את הספרים שראויים לכך, לחלוק אותם עם עוד אנשים, הוא רצון נחוש דעת עד מאוד.

לכן זה השי שלי לשבוע הספר: קידום מכירות של ספר אחד שראוי לכספכם.

אירו-ערביה/ בת יאור

456 עמודים, 99 ₪.

הוצאת שוקן, נדפס בתשס"ח 2008.

"יש לממש את שיתוף הפעולה והסולידריות האירו-ערביות באמצעות ארגונים בינלאומיים וועידות בינלאומיות. צריך להרבות ב]מפגשים וסימפוזיונים מקדימים, משותפים, אירו-ערביים] בכל התחומים- הכלכלי, המוניטרי, המסחרי וכיוצא בכל- כדי להגיע לעמדות משותפות"- טילז' דקלארק, חבר בלגי באיחוד הבין-פרלמנטארי לשיתוף פעולה אירו ערבי.

בציטוט הזה, שמביאה לנו בת יאור, ניתן לסכם את הספר כולו: השאיפה של מוסדות שלטון ומתכנני מדיניות באירופה ליצור איחוד אירו-ערבי כ"גוש על" חדש שיעמוד אל מול רוסיה וארה"ב ויגשים רחשי לב ושאיפות שקיננו ביבשת האירופאית מאז הכיבושים הצרפתים במערב אפריקה.

הספר נפתח עם הצגת המצב שכולנו כבר מכירים: הטביעה האירופאית בתוך ים אסלאמי, גלי מהגרים חסרי מוכנות להשתלב ו"תקינות פוליטית" שמסרסת את האדם החושב האירופאי. בת יאור, יהודייה שמשפחתה עזבה את מצרים ב57' והשתקעה בלונדון, מספרת לנו כיצד אירופה משנה את פניה בעודה עוצמת עיניים בפני הטרור האיסלאמי שמתפשט בעולם ובה. אך בת יאור אינה מאשימה איזו אליטה אינטלקטואלית או תנועה רעיונית בהידרדרות הזו; לא, היא מפנה אצבע מאשימה למנגנון ענק ומשומן היטב שכבר כמה עשורים ממיר לאט לאט את אירופה הנוצרית לאירופה איסלאמית.

הטענה הזו בתחילה איננה נתפסת ואנו מסתכלים על הרעיון בחוסר אמון: אם יש באמת איזה מנגנון צללים שפועל כבר חצי מאה בשביל ליצור אירופה חדשה- אירו-ערביה- כיצד לא נתקלנו בו? אבל אחרי הפרק ההיסטורי, בו קושרת המחברת בין התהליכים העכשוויים בעולם ובין דוקטרינת הג'יהאד העתיקה, לא ניתן יותר להכחיש: מנגנון ענק מתקתק לו מאחורי הצללים ולנו לא היה שמץ של מושג בנוגע לקיומו.

אין לטעות ולחשוב שהעובדה הזו, שבת יאור הסירה את הלוט מעל התהליך, מכניסה אותה לאקסטאזה או מניפולציות: בכתיבה קולחת ועם נימה אובייקטיבית היא משרטטת בפנינו את המאורעות, האישים והתהליכים שפעלו ופועלים בדרך לאירו-ערביה. שום ספקולציות לא תמצאו כאן- לכל טענה יש סימוכין, לכל ציטוט יש מקורות; עבודה עיתונאית משובחת.

כמובן שתרצו לטעום קצת ממה שהיא מביאה בספרה, ברם לנסות ולגולל בהמלצה הקצרה הזו את מה שהספר עושה ביותר מ300 עמודים הוא משימה בלתי אפשרית ואינני מתכוון לעשות זאת. במקום זאת הבהיר את הרגשתי לנוכח הדברים, לנוכח הראיות הבלתי ניתנות להכחשה שאירופה השתגעה: מצד אחד הפחד שהיבשת תבלע בים ערבי וישראל תיוותר מכותרת על ידי מוסלמים משני צידי הים התיכון, כשאחד מהם גם חמוש גרעינית (צרפת). מצד שני יש שמחה לאיד, הטעם המתוק של נקמה: סוף סוף האירופאים, הגזענים ביניהם שצעקו "יודן ראוס!" מקבלים אויב קצת יותר מאיים מרב קשיש.

ימים יגידו מי יכריע- העם הערבי או השבטים הנורדים והסלאבים.

סיכומו של עניין: אם ברצונכם להבין את המגמות השולטות בדמוגרפיה האירופאית, במדיניות האירופאית ובאינטלקטואליות שם, להציץ מעבר למסך הערפל בשביל לראות מי מנסה באופן פעיל להפוך את אירופה לשמית- "אירו-ערביה" של בת יאור הוא ספר חובה.

שבוע הספר שמח! :D