Vita

ניטשה טען ש"הרצון לעוצמה, הוא הוא הרצון לחיים" (מעבר לטוב ולרוע, 259) וכהרגלו בקודש לא הותיר לנו נימוקים לאבחנה זו או רישום של ניסויי המחשבה דרכם השיג אותה. עקב זאת הכניס את קוראיו לתוך וויכוחים אדירים האם החיים אכן הם התגלמות רצון ומהו בכלל אותו רצון לעוצמה.

מפני שעניין המסה הזו בתחום המדיני, אינני מתכוון לחרוג אל מעמקי מדעי החיים בשביל להוכיח מעבר לכל ספק האם החיים באמת הם "רצון לעוצמה". נחרוג מעט לתחומם, נערער במקצת את רודנות "הרצון לשרוד" ונתקדם משם לעבר הסוציולוגיה האנושית.

תחילת הדיון בעמידה על הקשר בין מונחי יסוד של הרצון לעוצמה- עוצמה היא שיעורו של כוח, כשכוח בהקשרו כאן הוא מילה נרדפת ליכולת. ומהי יכולת? ההסבר הפשוט ביותר הוא ש"יכולת" היא המידה בה אנו יכולים לממש אפשרות.

דוגמה תבהיר את העניין: קיימת אפשרות להניע טנק שמשקלו 60 טון במהירות של 80 קמ"ש. על אף שהאפשרות אינה מפלה על רקע דת, גזע ומין, אתה אינך יכול לממשה בעוד שמנוע דיזל 1200 כוחות סוס כן. מדוע? כי למנוע יש כוח פיזי רב יותר ולכן יכול לממש את אפשרות ההנעה.

מצד שני, כוח המנוע מוגבל למישור הפיזי בלבד ואין הוא יכול לתרגמו למשל לכוח אינטלקטואלי. עובדה זו מצביעה על קיום סוגים שונים של כוח אשר לכל אחד מהם תחום וממלכה משלו. בין הממלכות האלה מתנהלים קשרים וניתן להמיר כוח אחד באחר, לדוגמה פועל משא ההופך את כוחו הפיזי לכוח כלכלי או אינטלקטואל מהפכני הממיר את כוחו המחשבתי המתבטא בנאומים ומאמרים לכוחו הפיזי של המון תוסס.

כוח בעולמנו אינו צץ משום מקום או נותר אדיש לנסיבות המציאות. ברור לנו שכוחו הפיזי של אדם תלוי במשאבי המזון, שירותי הבריאות וההיגיינה שעומדים לרשותו, כפי שכוחו האינטלקטואלי תלוי בגנטיקה, חינוך, עושר תרבותי וכו'. בשל הגבלתנו על ידי המציאות הפיזיקאלית הכוח שלנו לא רק שהוא מוגבל, אלא שבשביל להשיגו אנו זקוקים לאמצעים – שרירים בשביל כוח פיזי או כסף בשביל כוח כלכלי.  

הצורך באמצעים מציאותיים[1] להשגת כוח, יוצר את מבנה דינאמיקת הכוח. שינוי במשאבים, פגיעה בכלים, משנים את חלוקת הכוח בין פרטים ואת כמותו הכוללת. השחקנים השונים במערכת יכולים לנצל זאת לשינוי כוחם ואנו אכן רואים שבעלי חיים כמו גם בני אדם משנים את חלוקת הכוח בעזרת התפשטות, פגיעה או שיתוף פעולה.  

האם מבנה זה, הדינאמיקה הזו, עונה על מדוע יצורים חיים מתנהלים לפיה? לא. אנו נדרשים להוסיף עוד רכיב שייתן את ההנעה של השחקן הכוחני: הרצון לכוח.

מבחינה מושגית קל להגדיר את הרצון לכוח: הרצון לכוח הוא השאיפה להשגתו, שימורו והגדלתו של הכוח. הרצון לכוח בפרט דוחף אותו להשיג כוח – יהיה זה על ידי הפיכתו לאיש עסקים, הוגה או אומן אומניות לחימה – לשמר אותו ולהמשיך בצבירתו. דוגמה טובה תהיה אלכסנדר מוקדון, אשר לא הסתפק בביצור כוחו ביוון אלא יצא לכבוש את האימפריה הפרסית או דוקטור מרטין לותר קינג הבן שהיה מאנשי המפתח במאבק השחורים לזכויות שוות[2]. מצד שני, מדוע בכלל קיים אותו רצון לכוח והאם הוא הרצון היחיד באדם?

היצור החי בימינו, בכללו האדם, הוא תוצר מנגנון הברירה הטבעית. מנגנון זה, המעצב את פני ממלכת החי, מהווה מסננת לפגמים פיזיולוגים כמו גם התנהגותיים. אם ברצוננו למצוא את המניע הבסיסי לחיים, יש להבין מה תעדיף הברירה הטבעית.

המנגנון לפיו פועלת הברירה הטבעית הוא כדלקמן:

א.      קיימת קבוצת פרטים מאותו זן או מכמה זנים בסביבה.

ב.      הסביבה מכילה תנאים מגבילים על התרבות כל הפרטים – תנאי עקה פיזיים (חום, קור, קרינה) או מגבלה על משאבים.

ג.       הפרט בעל היתרון במצב זוכה להעמיד יותר צאצאים, לרובם אותו יתרון כמוהו.

ד.      באופן סטטיסטי הקבוצה בעלת היתרון נהפכת לדומיננטית.

היתרון של הפרט בשלב ג' מעניק לו יכולות גדולות יותר מול מתחריו או בהתאם לטרמינולוגיה שלנו נותן לו יותר כוח.

אם כוח הוא המטבע העובר לסוחר במאבק האבולוציוני, הרוצה בו יותר יזכה – רצון לכוח אשר אינו זהה לרצון להישרדות משום שאינו נמנע מלסכן את קיום הפרט בשביל עוד כוח. העובדה שאנו מוצאים מנגנוני סיכון כאלה באדם, בפסיונים (הזכרים נלחמים לפעמים עד מוות בעונת הרבייה) ובטווסים (הזכר מסכן את חייו עם זנב כבד בשביל להתרבות) מספיקה בשלב הזה בשביל להעמיד סימן שאלה בנוגע למונופול של הרצון לשרוד ולאפשר לנו להכניס במרווח הנוצר את הרצון לכוח כהסבר לדינאמיקה האנושית.

המודל מבוסס הכוח מציע מנגנון פשוט ביותר להבנה וחיזוי של התנהגות שחקן – אדם, קבוצה, לאום – בהתאם לשתי שאלות:

א.      מה מזוהה אצלו ככוח? אנו מזהים משהו ככוח אם אנו חווים את תחושת הכוח (חשבו על הרגשתכם לאחר הצלחה באתגר פיזי או אינטלקטואלי) או לחילופין מתנים לנו בין הדבר לבין כוח (המרדף המודרני אחר כסף). הדבר מחייב הכרה של האובייקט לפני ולפנים, בעיקר מפני שרוב הגופים מסווים את השאיפה לכוח.

שתי דוגמאות לעניין זה: ארגוני אסלאם קיצוניים – האחים המוסלמים, אל קאעידה וכדומה – שואפים להשבת הח'ליפות האדירה של תחילת ימי האסלאם; חברות מערביות – ארה"ב, אירופה, ישראל וכדומה – שואפות לשקט בשביל שגשוג חומרני. ההבדל במטרה בין שני הצדדים הוא המסביר מדוע הקיצוניים ששים להרוג ולהיהרג, במטרה להגשמת אידיאל הכוח, בעוד שהחברה המערבית בעיקרה רק רוצה שיעזבו אותה בשקט.

ב.      במקרה של מתחרה, האם יסתכן? כל שחקן בחתירתו הבלתי-נלאה לכוח יפגוש בשחקנים אחרים שיכולים להפריע לו. אם במקרה לפתרון ההפרעה קיימות מספר אפשרויות, לדוגמה חיסול השחקן או ברית איתו, עלינו לקבוע עד כמה השחקן מוכן לסכן את כוחו העכשווי בשביל השגת עוד כוח.

היטלר והמעצמות המערביות לפני ובמהלך המלחמה הן דוגמה טוב לכך: היטלר, כראש משטר מיליטריסטי שרומם את מלאכת לקיחת הסיכון, היה מוכן לסכן את משטרו לשם הגדלת הרייך[3] בעוד שצרפת בריטניה סירבו לסכן את כוחן הפגוע מלאחר המלחמה לשם הבטחת השלום.

מלחמות, הסכמי שלום, הסכמי סחר ועוד כולם מושפעים ממה שמגדירים שני השחקנים כמטרותיהם והמוכנות להסתכן בשבילן.

אין בדברים כאן כי אם פתיחתא לבחינה עמוקה של עניין הכוח במסגרות שונות. עדיין יש שאלות רבות ללא תשובה ובכל זאת המודל הכוחני מציע לנו את מה שהתפיסה "ההישרדותית" לא – הבנה של עמי לוחמים, של "תרבויות מוות" וחיזוי טוב יותר של התנהגות. אם בשביל התפיסה המטריאליסטית/הדוניסטית מחבלי ה11.9 הם תעלומה, התפיסה הכוחנית אינה אף מראה סימן של היסוס לפני הבנתם במלואם.

הראש לא טוב? החלף אותו

המיסה של ה26 באפריל 1478 ב"דומו" של פירנצה שימשה כבימה מעליה הוציאו לפועל בני משפחת פאצי את ניסיון ההפיכה כנגד בני משפחת מדיצ'י שהיוו את השליטים בפועל של פירנצה: ב19 דקירות סכין חיסלו את ג'וליאנו דה מדיצ'י אך לא הצליחו לרצוח גם את אחיו לורנצו "איל מגניפקו" (המפואר) דה מדיצ'י שהסתגר באחד מחדרי הקתדראלה.

אי הצלחה להתנקש בלורנצו גרמה לחלק מהקושרים לברוח בפחד מן העיר בעוד אחרים לא התכוונו להמתין שהוא יעשה את הצעד הראשון והתקדמו עם כוח של 30 איש לפאלאצו דה לה סיניורה (מקום מושב ממשלת הרפובליקה של פירנצה) בניסיון
אחרון להציל במשהו את ההפיכה אך שוב ביצוע כושל חתם את גורל הקושרים ותושבי העיר דאגו לתלות את אלה שהיו בידיהם ולורנצו רדף אחר אלו שברחו לאזור הכפר של טוסקנה[1].

 מן הסיפור ההיסטורי הזה נוכל ללמוד שני דברים:

א.      מאחורי משפחת פאצי פעל האפיפיור סיקסטוס הרביעי שרצה להשתמש בהם בשביל לסלק את בני משפחת מדיצ'י שפעלו כנגדו וכנגד האינטרסים שלו, בכך ניצל את השימוש בהתנקשות פוליטית במקום במלחמה להכנעת פירנצה.

ב.      הפיכות פוליטיות שאינן נובעות מתוך העם יכולות להסתיים מהר מאוד ובצורה אלימה מאוד- לא ניתן לבסס שלטון חדש כנגד הישן בלי שהעם עצמו רוצה בכך. באיטליה של ימי הרנסאנס בוגדנות כזו יכלה להסתיים בדרכים מזוויעות[2].

התובנות ההיסטוריות האלה הן שילוו אותנו בדיון כיצד להפוך אויב לאוהב על ידי חילופי שלטון (בדרכים דמוקרטיות יותר או פחות).

הממשל הוא הגוף המבצע של האומה וזה שאחראי לכל פעולותיה ולכן הוא היעד של פעילות מדינית: שגרירים מעבירים מסרים לראשי ממשלות ושרים, סנקציות מופעלות על מדינות בשביל שעמים ישפיעו על ממשלותיהם והמלחמה עצמה מכוונת בראש ובראשונה בשביל לחסל את מרכז הכוח של המדינה.

שיאן של פעולות כנגד השלטון במדינה, פעולות שאינן עדיין בגדר "מלחמה", היא הפיכה: במקום בו קיימים חילופי שלטון מוסדרים בחוק הדבר מתבטא בהעלאת ממשלה ידידותית על ידי מניפולציות (פירוד בין כוחות אופוזיציה שונים, התנקשות ביריבים וכו') ובמקום בו אין דינאמיקת שלטון הפיכה היא הפיכה בצורתה הידועה- החלפת ההנהגה הישנה והיריבה בהנהגה חדשה וידידותית, לא בהכרח באמצעים אלימים[3].

מובן שהיכשלות ההפיכה היא בגדר אפשרות ועל אף זאת אם המנגנון המדיני עצמו מפולג הפלת ההנהגה הישנה תביא בתורה לקריעת המדינה לגזרים על ידי היריבים השונים. דוגמה אפשרית למנגנון לא יציב כזה הוא השלטון הנאצי: אם בחיי היטלר היו מתנקשים ב1941, בשיא הניצחונות, כל אחד מסגניו (גרינג, הימלר וכו') היה מנסה לחסל את השני בשביל להיות הפיהרר. הרייך השלישי קרוב לוודאי היה מתפרק.

דרך פעולה אחרת שעליה הפיכה טובה צריכה להתבסס ומצד שני גם יכולה להפוך הפיכה למיותרת היא קניית לב ההמון לצידך או לכל הפחות כנגד הממשל הנוכחי (דבר פשוט הרבה יותר בדמוקרטיות ההמונים של ימינו): מימון קרנות ואגודות שיפגעו בדחפים הלאומיים של האומה היריבה, תמיכה במפלגות שמעוניינות בוותרנות מדינית והכפשה של הממשל הנוכחי על ידי שיחוד כלי תקשורת מקומיים[4]. אמצעי נוסף הוא טרור כנגד אזרחים: אזרחי דמוקרטיה מפוחדים יבחרו בממשל פחדני שיספק את הצורך שלהם "בביטחון עכשיו". דוגמה מצוינת לכך היא העלאת ממשלה שמאלנית מתרפסת בספרד ב2004 לאחר פיגועי אל-קאעידה במדינה.

לבסוף ניתן תמיד להסתמך על החמדנות האנושית הטובה שתעשה את העבודה: ממנו חברי פרלמנט, תרמו לשרים ואל תשכחו להחמיא (לא רק במחמאות אלא גם בהמחאות) במהלך הבחירות למועמד המתאים לאינטרסים הלאומיים שלכם וכך תקבלו רשויות שלטון אוהדות ברובן. איפא"ק הוא דוגמה מצוינת למנגנון מימון ותמיכה שמילא כיסי פוליטיקאים ונתן להם תמיכה פוליטית בתמורה לתמיכה שלהם במדינת ישראל[5].

העשיר והעני

רמה אחת מתחת למקבלי ההחלטות עומדים אלה שאחראים להגשמתן: גופי הייצור במדינה שיכולים להיות בבעלות ממשלתית או לא, למשל חברות לוקהיד מרטין ובואינג שאחראיות לספק כלים צבאיים לארה"ב ובלעדיהם המדינה אינה יכולה להגן ולהעצים את עצמה חומרית; והכסף שמשמש כמתווך בין הממשל לגופי הייצור. ברור שפגיעה בתזרים המזומנים של ממשל או השתלטות על אמצעי
הייצור של מדינה יסרסו את היכולת שלה להתנגד.

הדרך הבסיסית ביותר להשיג מצב כזה הוא לשלוט בחלק משמעותי מהמשאבים הגולמיים של המדינה היריבה- על אף המהפכה הטכנולוגית המרשימה התלות הכלכלית במשאבים לא קטנה עם הזמן אלא גדלה וביחד איתה יצרה גושי השפעה עולמיים שלמעט היות אדמותיהם עשירות במחצבים אינם מצדיקים את מעמדם; דוגמאות טובות הן אופ"ק ויכולתו להשפיע על הפוליטיקה העולמית והפדרציה הרוסית שכמה פעמים בעבר סחטה את אירופה בעזרת שליטתה על אספקת הגז ליבשת.

המודל הכלכלי הנוכחי אף מאפשר למדינות שאינן מחזיקות במשאבים טבעיים להשתמש בהם כמנופי לחץ על ידי שיבוש או איום על אספקת המשאבים, דבר שמוביל לקפיצת מחירים ולאותו אפקט כמו חרם ממדינת הייצוא עצמה. מדינת ישראל לדוגמה יכולה בבת אחת להקפיץ את מחירי הנפט העולמיים על ידי דיבורי מלחמה, גם אם אין היא בעלת שדות נפט[6].

דרך שנייה לשליטה כלכלית היא הפיכת עצמך למונופול בייבוא של היריב: השתמש בכוח עבודה זול אצלך בשביל לייצא אליו מוצרים איתם לא יוכלו להתמודד התעשיות המקומיות ובעוד אתה צובר כספים הגרעון התקציבי אצלו רק ילך ויתפח. בסופו של דבר אתה תהיה הנושה המרכזי שלו ואם הוא ייבחר להילחם נגדך בעופרת אתה תמיד תוכל למכור את אגרות החוב שלו ולשלוח את הכלכלה שלו לצלילה.

הדרך הזו מצד אחד יוצרת יחסי "עשיר-עני" ומצד שני יוצרת יחסי תלות בעיתיים: היריב הופך להיות שוק מרכזי לכלכלה שלך ולכן כל פגיעה בו היא גם פגיעה בך. הסינים כדוגמה אינם מנצלים את יכולתם לפגוע בכלכלת העולם מן הסיבה הפשוטה שכל פגיעה בכלכלה העולמית אומרת פגיעה בהם עצמם, דבר שגם מסביר מדוע על אף היותם הנושים הגדולים ביותר של ארה"ב אין הם מנצלים זאת ללחצים פוליטיים.

דרך שלישית לפגיעה ביכולות הייצור של מדינה היא שימוש בשוק החופשי להשתלטות על חברות מרכזיות במשק היריבה. הודות לעובדה שהחברות והתאגידים הגדולים מבססים את הונם על סחר במניות, ממשלה יכולה לנצל את הכסף שבידה או לחילופין לרתום אנשי עסקיים מאזרחיה בשביל לקנות מניות ולהיהפך לבעלת השפעה על הגוף העסקי. שליטה כזו בגופי עסקים מרכזיים יכולה לשמש בכמה אופנים:

א.      מידע בנוגע לחוזי בנייה, ייצור או תחזוקה עם הממשלה המארחת שיזרמו מאותם גופים יאפשר לכם לתכנן טוב יותר כל מתקפה עתידית ולדעת מה מצבו הכלכלי של היריב.

ב.      ניתן להשפיע על הקשרים בין הממשלה לגופי העסקים- היא מעוניינת בשכירתם לביצוע חוזים במחיר מסוים והגופים שבשליטתכם מעלים את המחיר או גוררים את רגליהם. הפרעות וגירעונות כאלה לאורך זמן יכולות להשפיע על שרידות ממשלה לא ידידותית לכם.

ג.       הודות לבסיס הלא ממשי של שוק ניירות הערך ניתן להפיל כלכלות וחברות בלי שהן יאבדו את ערכן האמיתי. מכירה פתאומית של כמות גדולה של מניות גופים מרכזיים במשק תגרום לצניחת מדדים, כפי שמקרה זה מראה ופאניקה תשתלט על ציבור הסוחרים שיגביר את האפקט על ידי המשך מכירת מניות. אם תתאמו את הנפילה עם איזו תקרית צבאית ביניכם לבין היריבה אף תצליחו להעלים את החשד שמדובר בטעות או מניפולציה מכוונת בשווקים.

עם אחד, ממשל אחד והרבה מדינות מארחות

הוגים מדינים וצבאיים של המאות הקודמות הכירו את רעיון כיבוש אדמה ויישובה ופיתחו את המלצותיהם להשתלטות על אזורים לפי ההנחה שיש קודם לכבוש שטח בשביל ליישב בו את האוכלוסייה שלך. לעומתם הוגים מדיניים בימינו אינם יכולים להיוותר עם הקשר המיושן כיבוש-יישוב ומחויבים להצהיר שניתן גם ליישב בשביל לכבוש.

הסיבה שההוגים הקדמונים לא ראו את השימושים האסטרטגים בהגירה למדינה יריבה היא שבתקופות קדומות תנועות המוניות של בני אדם היו מראה שכיח שאם בוצע היה מבוצע על ידי עמים נודדים ולא רק קבוצות מהם,
כמו גם ששמירת הקשר בין הקבוצות שהיגרו למדינת האם היה בעייתי לשימור וללאום לא היו עודפי אדם שניתן להקדישם להגירה וחיים במקום אחר.

אנו לעומתם עדים לניצול שינוי דמוגרפי לקצירת יתרונות אסטרטגיים, עניין שמחייב התייחסות משני היבטים שונים: ראשית יש להבין שכיבוש צבאי של אזור או יישובו על ידי אזרחייך מהווים שניהם כלים להשגת שליטה דה פקטו באותו חבל ארץ. מכאן ניתן להבין שאין קשר ביניהם של סיבה ומסובב ואין הכרח שאחד יבוא אחרי השני או להיפך.

שנית, ההגירה האסלאמית לאירופה וצפון אמריקה כמו גם אוכלוסיות מהגרים סיניים בארה"ב ובמזרח אסיה מלמדות אותנו רבות על היתרונות האסטרטגים ב"כיבוש השקט":

א.       הודות למדיניות הפלורליזם התרבותי והסובלנות מרגלים לעתיד יוכלו להיטמע בקלות בתוך זרם המהגרים כמשפחות נורמטיביות: מרגלים ישלחו ביחד עם משפחותיהם ובמשך זמן מסוים יוותרו רדומים עד שיופעלו לצרכי מודיעין. מי יעז להעלות חשדות בנוגע למהגרים קשי יום שמנקים במטרות עניין?

ב.      כגוש מאוחד הם יכולים לנצל את השפעתם פוליטית במערכת דמוקרטית בשביל לתמוך בפוליטיקאים ידידותיים למדינת האם ולהציק לפוליטיקאים יריבים. בנוסף משום שחלק מהאנשים נהיים פחות עוינים כלפי מדינת אויב ברגע שהם בסביבת אוכלוסיה משם[7] אף יגדל מעגל התומכים.

ג.       עידוד הצטיינות באוכלוסיית המהגרים על ידי מדינת האם יביא לתפיסת עמדות כוח על ידם ובסופו של דבר להפיכתם למיעוט בעל קול משפיע יותר מהרוב הדומם.

אל מול היתרונות האסטרטגים עלינו גם להכיר בעובדה שתהליך זה דורש זמן ארוך לפני השגת יתרונות ממנו, לכל הפחות שניים-שלושה עשורים עד שהמהגרים מתחילים להיטמע בתפקידים שונים בחברה, יהיה מורכב לשלוט בהשפעותיו ואף המנגנון שיש לתפעל בשביל להתחיל את ההגירה הוא בעייתי: כיצד ניתן לגרום למספר משמעותי של אזרחים להגר למדינה אחרת מבלי שהדבר ייראה חשוד על ידי מדינת היעד? הדרך היחידה היא לפגוע בתנאים במדינה שלך בשביל להפוך הגירה לכדאית או לקוות שבעוד שהאוכלוסייה שלך מתרבה אוכלוסיית היריב מזדקנת ולכן הוא זקוק לפועלים.

החסרונות האלה הופכים את השיטה הזו ללא כדאית אלא אם מוצגים התנאים הנכונים להשתמש בה; בכל מקרה אחר ליצור תנאים כאלה יכול לפגוע במדינת האם.

סיכום

הידיים הנעלמות של המדינה הן הנשקים היעילים ביותר שלה כנגד שחקנים אחרים ומהוות את הכלים התוקפניים העיקרים לשינוי המפה הגיאו-פוליטית. בעוד שההמון חשוף רק לתהליכים מהירים המתקיימים אל מול אור הזרקורים, הפעולות מאחורי הקלעים יעצבו את המציאות שלהם. האדם הממוצע יכול להבחין מתי משתלטים באופן צבאי על המדינה שלו, לא כשעושים זאת באמצעים אחרים.