Vita

Lasciate ogne speranza, voi ch'intrate- Abandon all hope, You who enter here

כינוי: ז'נבה

בן: 34

פרטים נוספים: אודות הבלוג

RSS: לקטעים לתגובות

הבלוג חבר בטבעות:

המושכים בעט

למען ישראל אחרת

הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ׳׳™׳¡׳׳׳. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

סדר בבלאגן

מאז ינואר 2011, אז החלו המהומות בטוניסיה, המזרח התיכון חווה גל מהומות ומהפכות הנמתחות מבחריין ועד לוב, עם סימנים לאי-שקט באלג'יריה ותימן. טעות אסטרטגית תהיה לתרץ את העניין כולו כמהפכה עממית-ספונטאנית: עם נפילת המשטר הישן בטוניסיה התנועות האסלאמיות שבו, במצרים האחים המוסלמים היו ונותרו קבוצת האופוזיציה החזקה ביותר, קדאפי הצליח לסמן עצמו כאויב של קיצוניים איסלאמיסטים, תימן היא בית לכוחות אל-קאעידה ומורדים שיעיים ובבחריין המהומות הן בעיקרן של שיעים (אשר גם מהווים את הרוב במדינה). עובדות אלה לבדן מספיקות להעלות את החשד ש"המפכה למען דמוקרטיה" היא רק כיסוי לניסיון לשינוי סדר הכוחות באזור.

קצת סדר

ראשית, הבה נעבור בקצרה על המהומות באזור בשביל להבהיר את תמונת המצב:

א. טוניסיה – המדינה המזוהה כמקור ל"דומינו" ברחבי המזרח התיכון עם המהומות אשר החלו בה בדצמבר 2010 כנגד שלטונו המושחת של זין אל עאבדין בן עלי, נשיא טוניסיה מ-1987 ועד ה-14 בינואר 2011, אז נמלט מן המדינה וממשלת קואליציה הוקמה, בה בין השאר משתתפים גם גורמים אסלאמיים אשר היו בגלות במהלך כהונתו של בן עלי.

כיום טוניסיה נמצאת במצב מסוכן של "פוסט-מהפכה" אשר יכול להפוך לאנארכיה. חוסר יציבות שלטונית ובחינה מוחדשת של מקום האסלאם במדינה מביאים לגלי מהגרים אל מחוץ למדינה, כמו גם לתהייה האם המדינה באמת תצליח ליצור דמוקרטיה מתוקנת.

ב. מצרים – המפגינים במצרים יצאו להילחם במובארק משום שראו בו את הגורם לעוני שלהם. הם הצליחו בכך. מה שהם לא הצליחו לעשות הוא לשנות את מבנה הכוח במדינה: הצבא עדיין שולט. הוא כמובן מבטיח שהעניין "זמני", אך עם השביתות והמהומות ה"זמני" יכול להפוך לקבוע.

ג. לוב – ידועה אמרתו של לואי ה-14 "המדינה היא אני". פחות ידועה העובדה שקדאפי הצליח להפוך את הטענה הזו למציאות: הודות לבנייה של מערכת כוח בה כל חלק עסוק בלהתיש את האחרים, קולונל קדאפי נותר גורם הכוח האמיתי היחיד במדינה. אין כאן לא מערכת שלטונית עצמאית, או צבא אשר יוכלו להחליפו ואף בניו אינם יכולים להיות יורשים. קדאפי הוא לוב וכאשר יודח אין לדעת מה מצפה לנו: האם האופוזיציה תצליח ליצור ממשל חלופי? או אולי הנאמנות השבטית תכתיב פירוק אנארכי של המדינה?

ד. בחריין – המפרץ הפרסי זכה שמשלושת צדדיו ימצאו מיעוטים (אם לא רוב) של שיעים באזורים עשירים בנפט, כמו איראן, דרום עיראק ומזרח סעודיה. לצערנו, השיעים לא שמעו שנאמנות למדינה חשובה מנאמנות לדת ולכן הם מהווים מקור תמידי לסיוטיהם של בתי המלוכה הסונים במפרץ ובעיקר של בית המלוכה הסעודי. מדוע? מפני שהדבר מאפשר לאיראן, זו העסוקה בלהתסיס את האזור, יכולת לפגוע באזורים קריטיים לתעשיית הנפט ואף פגיעה ממשית ביריבות הסוניות.

בהקשר הזה בחריין מהווה צומת דרכים: אם השיעים יצליחו להביא לשינוי שלטוני ממשי, הדבר יאותת לאחיה ברחבי חצי-האי ערב להתחיל או להגביר את המהומות כנגד השלטון הסוני. ממה שנראה כרגע איראן לא תצא באופן גלוי לתמיכה במהומות אלו, ברם אין ספק שהאייתוללות יברכו על המהלך.

איראן, אסלאם וארה"ב

מה משותף לאיזבל ומובארק? שניהם הושלכו לכלבים. מה משותף למובארק ולבתי המלוכה הסונים במפרץ הפרסי? הם הסתמכו על תמיכה אמריקאית, כאשר האחרונים מסתמכים באופן ברור על נוכחות כוחות אמריקאים להגנתם. מה מאפיין את גל המהומות? היעד שלו עונה לאינטרסים של הפונדמנטליסטים, יהיו אלה שיעים או סונים.

אפשר והשלטון במצרים ישמור על היציבות שלו, טוניסיה תצליח להקים שלטון דמוקרטי תקין והמהומות בבחריין יושתקו. אפשר גם שהמהומות לא יקצינו בירדן ותימן ולוב, על אף האנארכיה שתבוא, תצליח להתייצב. הבעיה היא שגם אם האפשרויות האלה יתרחשו, המזרח התיכון לא יהיה אותו דבר.

ראשית, הבגידה האמריקאית במצרים תיתפס על ידי מדינות האזור כעוד סימן לחולשה ויחייבו אותן לנסות ולמצוא פטרוני כוח חדשים, כמו גם לנסות ולפייס את הרפובליקה האסלאמית של איראן. אוסיף בהערה כי כדאי גם לאלה מקרבנו החושבים כי ארה"ב לא תהפוך אותנו לצ'כוסלובקיה 2 ללמוד מן הבוגדנות האחרונה.

שנית, הרפובליקה האסלאמית של איראן ממשיכה לפתח את תוכנית הגרעין (ונראה כי גם סוריה ממשיכה בשלה) ועכשיו היא זוכה לתסיסה של השיעים במדינות המפרץ ולהתכנסות מצרים בעצמה, כשזו האחרונה מנסה למצוא את הדרך בשלב של אחרי המהפכה [1]. עיראק אגב ממשיכה להתבוסס בדם ולבנון נמצאת בטלפיים של חיזבאללה. איראן הפכה עצמה לגורם בעל השפעה בעולם הערבי, גורם אשר טיפול בו יכריח אותנו להשתמש באגרופים של ברזל ולא בכפפות של משי.

שלישית, חיזוק כוחו של האסלאם בקרב ההמונים הערבים יחזק את העוינות הקיימת כבר כלפי גורמים זרים באזור – יהודים, נוצרים, חברות זרות וכוחות צבא זרים. אין ספק לאן הדברים יתועלו במצב של מחסור כלכלי ואי-יציבות שלטונית.

אנחנו

עד כמה שניתוח מנותק מאינטרסים הוא מעניין, אינני עוסק בנושאים של מדיניות בלי למצוא את ההשלכות אלינו, בלי לשאול את השאלה "האם זה טוב ליהודים". המסקנות המיידיות מן המצב הן אלו: אין להמשך אחרי הפורבקציות של איראן ויש להפסיק את המגעים עם שלטון אשר אינו זוכה ללגיטמציה אפילו מעמו שלו.

בנושא הפרובקציות, הגראד ששוגר לבאר-שבע ומעבר אוניות המלחמה האיראניות בתעלת סואץ הם פעולות פרובוקציה ברורות אשר נועדו למשוך אותנו באף לעשות את צעד התוקפנות הראשון. הדבר לא יביא, כחלק מן המעריכים, לחיזוק הגורמים הקיצוניים בכל מקום של מהומות – ספק עד כמה הסבל הפלשתיני מעניין את ההמונים הערבים. לעומת זאת במקומות אשר עברו את שלב ההפיכה, כגון טוניסיה ומצרים, גורמים קיצוניים יכולים להשתמש בתגובה שלנו ככלי לניגוח הממשל על שתיקתו. לכן עדיף לנו כרגע לבצע תקיפות נקודתיות, תוך ניסיון למזער את הפעילות הצבאית. מבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה בשלב הזה רק יערער את האזור יותר.

לעניין המגעים, הגיע הזמן להפסיק במגעים לשלום עם משטרים נטולי לגיטימציה. לא שהמו"מ במצבו הנוכחי הוא משהו טוב, אך חתימה על הסכמים עם שלטון אשר יש נתק בינו ובין העם קושר בין חיי המנהיג וכיבוד ההסכם. אין סיבה לדבר עם אבו-מאזן אשר שלטונו ניצב על נשק חיילנו או עם הדיקטטורה הסורית (ולא נזכיר את הצביעות בקרב "המחנה הנאור והדמוקרטי" אשר מוכן לחתום על הסכמים עם דיקטטורות נפשעות).

דברי סיכום

זו תקופת מפנה קוראיי, תקופת מפנה בה אולי המשפט הטוב ביותר הוא זה: "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" - מדינות חוץ עצמאית, אשר נועדה לשרת את האינטרסים שלנו ולא להפוך אותנו לכלי שרת בידי המעצמות.

ומלבד זאת, סבורני שיש להחריב את איראן.

[1] מאמר מעניין על המכאניזם של מהפכות לאחר הצלחתן להפיל את המשטר הישן.

נכתב על ידי ז'נבה , 24/2/2011 14:49 בקטגוריות איסלאם, איראן, מדיניות חוץ, מהומות בערב
3 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

ידיים נעלמות

המאמר על המלחמה הקדיש עצמו בעיקר להפיכתה של המלחמה מהילד המוקצה במשפחת הכלים המדינאים, מעמד לו זכתה לאחר מאה עקובה מדם, לחבר משפחה לגיטימי ובנימוקים שונים הוראה מדוע להתעלם ממלחמה ולהכריז "לעולם לא מלחמה" הוא עניין מסוכן מאין כמוהו.

הבעיה היא שעל אף ניסיוני הכנה להחזיר את הילדה הזו לחיק המדיניות, קשה להתעלם מכך שמדובר בכבשה הלבנה היחידה במשפחה: כשמעמידים אותה מול סנקציות כלכליות, חוזי שלום פיקטיביים ועוד מעשי שקרים כאלה ואחרים רואים בבירור שהיא המעשה הכנה ביותר שמדינאי יכול לעשות ולכן גם הבעייתי ביותר- כל פעולה מדינית אחרת נותנת את המרחב לשקר, להעמיד פנים, לדקור עוד פעם את האויב ואז להושיט לו את ידינו כחבריו הכנים בעוד שהמלחמה, המבוססת על דינאמיקה ברורה של צד כנגד צד, מחייבת להראות לעיני העולם כולו את כוונותינו הנסתרות.

משום האילוץ הזה לכנות פותחו עם השנים שיטות אחרות להשיג את מטרת המלחמה- הסרת מכשולים מן הדרך- על ידי תקיפה מוסווית של שלושת יסודות הכוח במדינה: השלטון, הכלכלה והעם. הבה נצא אם כן, הפעם עוטי ברדסים, לסכסוכים שנועדו להיות מאחורי הקלעים.

הראש לא טוב? החלף אותו

המיסה של ה26 באפריל 1478 ב"דומו" של פירנצה שימשה כבימה מעליה הוציאו לפועל בני משפחת פאצי את ניסיון ההפיכה כנגד בני משפחת מדיצ'י שהיוו את השליטים בפועל של פירנצה: ב19 דקירות סכין חיסלו את ג'וליאנו דה מדיצ'י אך לא הצליחו לרצוח גם את אחיו לורנצו "איל מגניפקו" (המפואר) דה מדיצ'י שהסתגר באחד מחדרי הקתדראלה.

אי הצלחה להתנקש בלורנצו גרמה לחלק מהקושרים לברוח בפחד מן העיר בעוד אחרים לא התכוונו להמתין שהוא יעשה את הצעד הראשון והתקדמו עם כוח של 30 איש לפאלאצו דה לה סיניורה (מקום מושב ממשלת הרפובליקה של פירנצה) בניסיון
אחרון להציל במשהו את ההפיכה אך שוב ביצוע כושל חתם את גורל הקושרים ותושבי העיר דאגו לתלות את אלה שהיו בידיהם ולורנצו רדף אחר אלו שברחו לאזור הכפר של טוסקנה[1].

מן הסיפור ההיסטורי הזה נוכל ללמוד שני דברים:

א. מאחורי משפחת פאצי פעל האפיפיור סיקסטוס הרביעי שרצה להשתמש בהם בשביל לסלק את בני משפחת מדיצ'י שפעלו כנגדו וכנגד האינטרסים שלו, בכך ניצל את השימוש בהתנקשות פוליטית במקום במלחמה להכנעת פירנצה.

ב. הפיכות פוליטיות שאינן נובעות מתוך העם יכולות להסתיים מהר מאוד ובצורה אלימה מאוד- לא ניתן לבסס שלטון חדש כנגד הישן בלי שהעם עצמו רוצה בכך. באיטליה של ימי הרנסאנס בוגדנות כזו יכלה להסתיים בדרכים מזוויעות[2].

התובנות ההיסטוריות האלה הן שילוו אותנו בדיון כיצד להפוך אויב לאוהב על ידי חילופי שלטון (בדרכים דמוקרטיות יותר או פחות).

הממשל הוא הגוף המבצע של האומה וזה שאחראי לכל פעולותיה ולכן הוא היעד של פעילות מדינית: שגרירים מעבירים מסרים לראשי ממשלות ושרים, סנקציות מופעלות על מדינות בשביל שעמים ישפיעו על ממשלותיהם והמלחמה עצמה מכוונת בראש ובראשונה בשביל לחסל את מרכז הכוח של המדינה.

שיאן של פעולות כנגד השלטון במדינה, פעולות שאינן עדיין בגדר "מלחמה", היא הפיכה: במקום בו קיימים חילופי שלטון מוסדרים בחוק הדבר מתבטא בהעלאת ממשלה ידידותית על ידי מניפולציות (פירוד בין כוחות אופוזיציה שונים, התנקשות ביריבים וכו') ובמקום בו אין דינאמיקת שלטון הפיכה היא הפיכה בצורתה הידועה- החלפת ההנהגה הישנה והיריבה בהנהגה חדשה וידידותית, לא בהכרח באמצעים אלימים[3].

מובן שהיכשלות ההפיכה היא בגדר אפשרות ועל אף זאת אם המנגנון המדיני עצמו מפולג הפלת ההנהגה הישנה תביא בתורה לקריעת המדינה לגזרים על ידי היריבים השונים. דוגמה אפשרית למנגנון לא יציב כזה הוא השלטון הנאצי: אם בחיי היטלר היו מתנקשים ב1941, בשיא הניצחונות, כל אחד מסגניו (גרינג, הימלר וכו') היה מנסה לחסל את השני בשביל להיות הפיהרר. הרייך השלישי קרוב לוודאי היה מתפרק.

דרך פעולה אחרת שעליה הפיכה טובה צריכה להתבסס ומצד שני גם יכולה להפוך הפיכה למיותרת היא קניית לב ההמון לצידך או לכל הפחות כנגד הממשל הנוכחי (דבר פשוט הרבה יותר בדמוקרטיות ההמונים של ימינו): מימון קרנות ואגודות שיפגעו בדחפים הלאומיים של האומה היריבה, תמיכה במפלגות שמעוניינות בוותרנות מדינית והכפשה של הממשל הנוכחי על ידי שיחוד כלי תקשורת מקומיים[4]. אמצעי נוסף הוא טרור כנגד אזרחים: אזרחי דמוקרטיה מפוחדים יבחרו בממשל פחדני שיספק את הצורך שלהם "בביטחון עכשיו". דוגמה מצוינת לכך היא העלאת ממשלה שמאלנית מתרפסת בספרד ב2004 לאחר פיגועי אל-קאעידה במדינה.

לבסוף ניתן תמיד להסתמך על החמדנות האנושית הטובה שתעשה את העבודה: ממנו חברי פרלמנט, תרמו לשרים ואל תשכחו להחמיא (לא רק במחמאות אלא גם בהמחאות) במהלך הבחירות למועמד המתאים לאינטרסים הלאומיים שלכם וכך תקבלו רשויות שלטון אוהדות ברובן. איפא"ק הוא דוגמה מצוינת למנגנון מימון ותמיכה שמילא כיסי פוליטיקאים ונתן להם תמיכה פוליטית בתמורה לתמיכה שלהם במדינת ישראל[5].

העשיר והעני

רמה אחת מתחת למקבלי ההחלטות עומדים אלה שאחראים להגשמתן: גופי הייצור במדינה שיכולים להיות בבעלות ממשלתית או לא, למשל חברות לוקהיד מרטין ובואינג שאחראיות לספק כלים צבאיים לארה"ב ובלעדיהם המדינה אינה יכולה להגן ולהעצים את עצמה חומרית; והכסף שמשמש כמתווך בין הממשל לגופי הייצור. ברור שפגיעה בתזרים המזומנים של ממשל או השתלטות על אמצעי
הייצור של מדינה יסרסו את היכולת שלה להתנגד.

הדרך הבסיסית ביותר להשיג מצב כזה הוא לשלוט בחלק משמעותי מהמשאבים הגולמיים של המדינה היריבה- על אף המהפכה הטכנולוגית המרשימה התלות הכלכלית במשאבים לא קטנה עם הזמן אלא גדלה וביחד איתה יצרה גושי השפעה עולמיים שלמעט היות אדמותיהם עשירות במחצבים אינם מצדיקים את מעמדם; דוגמאות טובות הן אופ"ק ויכולתו להשפיע על הפוליטיקה העולמית והפדרציה הרוסית שכמה פעמים בעבר סחטה את אירופה בעזרת שליטתה על אספקת הגז ליבשת.

המודל הכלכלי הנוכחי אף מאפשר למדינות שאינן מחזיקות במשאבים טבעיים להשתמש בהם כמנופי לחץ על ידי שיבוש או איום על אספקת המשאבים, דבר שמוביל לקפיצת מחירים ולאותו אפקט כמו חרם ממדינת הייצוא עצמה. מדינת ישראל לדוגמה יכולה בבת אחת להקפיץ את מחירי הנפט העולמיים על ידי דיבורי מלחמה, גם אם אין היא בעלת שדות נפט[6].

דרך שנייה לשליטה כלכלית היא הפיכת עצמך למונופול בייבוא של היריב: השתמש בכוח עבודה זול אצלך בשביל לייצא אליו מוצרים איתם לא יוכלו להתמודד התעשיות המקומיות ובעוד אתה צובר כספים הגרעון התקציבי אצלו רק ילך ויתפח. בסופו של דבר אתה תהיה הנושה המרכזי שלו ואם הוא ייבחר להילחם נגדך בעופרת אתה תמיד תוכל למכור את אגרות החוב שלו ולשלוח את הכלכלה שלו לצלילה.

הדרך הזו מצד אחד יוצרת יחסי "עשיר-עני" ומצד שני יוצרת יחסי תלות בעיתיים: היריב הופך להיות שוק מרכזי לכלכלה שלך ולכן כל פגיעה בו היא גם פגיעה בך. הסינים כדוגמה אינם מנצלים את יכולתם לפגוע בכלכלת העולם מן הסיבה הפשוטה שכל פגיעה בכלכלה העולמית אומרת פגיעה בהם עצמם, דבר שגם מסביר מדוע על אף היותם הנושים הגדולים ביותר של ארה"ב אין הם מנצלים זאת ללחצים פוליטיים.

דרך שלישית לפגיעה ביכולות הייצור של מדינה היא שימוש בשוק החופשי להשתלטות על חברות מרכזיות במשק היריבה. הודות לעובדה שהחברות והתאגידים הגדולים מבססים את הונם על סחר במניות, ממשלה יכולה לנצל את הכסף שבידה או לחילופין לרתום אנשי עסקיים מאזרחיה בשביל לקנות מניות ולהיהפך לבעלת השפעה על הגוף העסקי. שליטה כזו בגופי עסקים מרכזיים יכולה לשמש בכמה אופנים:

א. מידע בנוגע לחוזי בנייה, ייצור או תחזוקה עם הממשלה המארחת שיזרמו מאותם גופים יאפשר לכם לתכנן טוב יותר כל מתקפה עתידית ולדעת מה מצבו הכלכלי של היריב.

ב. ניתן להשפיע על הקשרים בין הממשלה לגופי העסקים- היא מעוניינת בשכירתם לביצוע חוזים במחיר מסוים והגופים שבשליטתכם מעלים את המחיר או גוררים את רגליהם. הפרעות וגירעונות כאלה לאורך זמן יכולות להשפיע על שרידות ממשלה לא ידידותית לכם.

ג. הודות לבסיס הלא ממשי של שוק ניירות הערך ניתן להפיל כלכלות וחברות בלי שהן יאבדו את ערכן האמיתי. מכירה פתאומית של כמות גדולה של מניות גופים מרכזיים במשק תגרום לצניחת מדדים, כפי שמקרה זה מראה ופאניקה תשתלט על ציבור הסוחרים שיגביר את האפקט על ידי המשך מכירת מניות. אם תתאמו את הנפילה עם איזו תקרית צבאית ביניכם לבין היריבה אף תצליחו להעלים את החשד שמדובר בטעות או מניפולציה מכוונת בשווקים.

עם אחד, ממשל אחד והרבה מדינות מארחות

הוגים מדינים וצבאיים של המאות הקודמות הכירו את רעיון כיבוש אדמה ויישובה ופיתחו את המלצותיהם להשתלטות על אזורים לפי ההנחה שיש קודם לכבוש שטח בשביל ליישב בו את האוכלוסייה שלך. לעומתם הוגים מדיניים בימינו אינם יכולים להיוותר עם הקשר המיושן כיבוש-יישוב ומחויבים להצהיר שניתן גם ליישב בשביל לכבוש.

הסיבה שההוגים הקדמונים לא ראו את השימושים האסטרטגים בהגירה למדינה יריבה היא שבתקופות קדומות תנועות המוניות של בני אדם היו מראה שכיח שאם בוצע היה מבוצע על ידי עמים נודדים ולא רק קבוצות מהם,
כמו גם ששמירת הקשר בין הקבוצות שהיגרו למדינת האם היה בעייתי לשימור וללאום לא היו עודפי אדם שניתן להקדישם להגירה וחיים במקום אחר.

אנו לעומתם עדים לניצול שינוי דמוגרפי לקצירת יתרונות אסטרטגיים, עניין שמחייב התייחסות משני היבטים שונים: ראשית יש להבין שכיבוש צבאי של אזור או יישובו על ידי אזרחייך מהווים שניהם כלים להשגת שליטה דה פקטו באותו חבל ארץ. מכאן ניתן להבין שאין קשר ביניהם של סיבה ומסובב ואין הכרח שאחד יבוא אחרי השני או להיפך.

שנית, ההגירה האסלאמית לאירופה וצפון אמריקה כמו גם אוכלוסיות מהגרים סיניים בארה"ב ובמזרח אסיה מלמדות אותנו רבות על היתרונות האסטרטגים ב"כיבוש השקט":

א. הודות למדיניות הפלורליזם התרבותי והסובלנות מרגלים לעתיד יוכלו להיטמע בקלות בתוך זרם המהגרים כמשפחות נורמטיביות: מרגלים ישלחו ביחד עם משפחותיהם ובמשך זמן מסוים יוותרו רדומים עד שיופעלו לצרכי מודיעין. מי יעז להעלות חשדות בנוגע למהגרים קשי יום שמנקים במטרות עניין?

ב. כגוש מאוחד הם יכולים לנצל את השפעתם פוליטית במערכת דמוקרטית בשביל לתמוך בפוליטיקאים ידידותיים למדינת האם ולהציק לפוליטיקאים יריבים. בנוסף משום שחלק מהאנשים נהיים פחות עוינים כלפי מדינת אויב ברגע שהם בסביבת אוכלוסיה משם[7] אף יגדל מעגל התומכים.

ג. עידוד הצטיינות באוכלוסיית המהגרים על ידי מדינת האם יביא לתפיסת עמדות כוח על ידם ובסופו של דבר להפיכתם למיעוט בעל קול משפיע יותר מהרוב הדומם.

אל מול היתרונות האסטרטגים עלינו גם להכיר בעובדה שתהליך זה דורש זמן ארוך לפני השגת יתרונות ממנו, לכל הפחות שניים-שלושה עשורים עד שהמהגרים מתחילים להיטמע בתפקידים שונים בחברה, יהיה מורכב לשלוט בהשפעותיו ואף המנגנון שיש לתפעל בשביל להתחיל את ההגירה הוא בעייתי: כיצד ניתן לגרום למספר משמעותי של אזרחים להגר למדינה אחרת מבלי שהדבר ייראה חשוד על ידי מדינת היעד? הדרך היחידה היא לפגוע בתנאים במדינה שלך בשביל להפוך הגירה לכדאית או לקוות שבעוד שהאוכלוסייה שלך מתרבה אוכלוסיית היריב מזדקנת ולכן הוא זקוק לפועלים.

החסרונות האלה הופכים את השיטה הזו ללא כדאית אלא אם מוצגים התנאים הנכונים להשתמש בה; בכל מקרה אחר ליצור תנאים כאלה יכול לפגוע במדינת האם.

סיכום

הידיים הנעלמות של המדינה הן הנשקים היעילים ביותר שלה כנגד שחקנים אחרים ומהוות את הכלים התוקפניים העיקרים לשינוי המפה הגיאו-פוליטית. בעוד שההמון חשוף רק לתהליכים מהירים המתקיימים אל מול אור הזרקורים, הפעולות מאחורי הקלעים יעצבו את המציאות שלהם. האדם הממוצע יכול להבחין מתי משתלטים באופן צבאי על המדינה שלו, לא כשעושים זאת באמצעים אחרים.

[1] את כל ההתנהלות ניתן לקרוא כאן.

[2] ב1445 האנשים הטובים של בולוניה, שזעמו על רצח משפחת השלטון החביבה עליהם, מסמרו את ליבות רוצחיהם לדלתות ארמון המשפחה כסימן לאהבתם.

[3] דוגמה להפיכה כזו היא "המהפכה המהוללת" שהתרחשה באנגליה בסוף המאה ה-17.

[4] אחד "היתרונות" בתאגידי חדשות- רייטינג וכסף מחליפים את היושרה העיתונאית.

[5] וראו את מאמרו של ד"ר גיא בכור בנושא השדולה הפרו-ישראלית בארה"ב והצורך להפיץ אותה לעוד מדינות.

[6] וזו טעות מדינית שמדינת ישראל לא הבהירה מתחילת הפרויקט הגרעיני של איראן ש"אם המשבר לא ייפתר על ידי הקהילה הבינלאומית, מדינת ישראל תצטרך לפעול לשמירת ביטחונה גם במחיר פגיעה בכלכלה העולמית".

[7] אפקט עליו מבוסס הרעיון ש"על ידי קשרים אישיים בין יהודים לערבים ייפתר הסכסוך".

נכתב על ידי ז'נבה , 18/6/2010 18:12 בקטגוריות איסלאם, אירו-ערביה, גיאו-דמוגרפיה, היסטוריה, מלחמה, מדיניות חוץ, מקיאבלי
4 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

"אירו-ערביה": כיצד האליטה האירופאית מכרה את אירופה- המלצת קריאה

אני איש שאוהב טקסים, מסורות וכו'. יש משהו שמרומם את נפשי כאשר ההווה לרגע אחד קד קידה בפני העבר, לקשר הזה ולכן הנה אפתח לי במסורת בלוג שבתקווה תמשיך כל שנות פעילותו: המלצה על ספר.

כן, אני יודע מה אתם חושבים "זהו? המלצה על ספר?" אך בשבילי ובשביל כל אדם שאוהב ספרים הדבר הוא כמו להמליץ על ילד או חבר מאוד קרוב- מלאכת הבירור היא קשה, סיזיפית ובסופה תמיד בספק אם "זו הייתה ההחלטה הנכונה". על אף זאת הרצון לשבח את הספרים שראויים לכך, לחלוק אותם עם עוד אנשים, הוא רצון נחוש דעת עד מאוד.

לכן זה השי שלי לשבוע הספר: קידום מכירות של ספר אחד שראוי לכספכם.

אירו-ערביה/ בת יאור

456 עמודים, 99 ₪.

הוצאת שוקן, נדפס בתשס"ח 2008.

"יש לממש את שיתוף הפעולה והסולידריות האירו-ערביות באמצעות ארגונים בינלאומיים וועידות בינלאומיות. צריך להרבות ב]מפגשים וסימפוזיונים מקדימים, משותפים, אירו-ערביים] בכל התחומים- הכלכלי, המוניטרי, המסחרי וכיוצא בכל- כדי להגיע לעמדות משותפות"- טילז' דקלארק, חבר בלגי באיחוד הבין-פרלמנטארי לשיתוף פעולה אירו ערבי.

בציטוט הזה, שמביאה לנו בת יאור, ניתן לסכם את הספר כולו: השאיפה של מוסדות שלטון ומתכנני מדיניות באירופה ליצור איחוד אירו-ערבי כ"גוש על" חדש שיעמוד אל מול רוסיה וארה"ב ויגשים רחשי לב ושאיפות שקיננו ביבשת האירופאית מאז הכיבושים הצרפתים במערב אפריקה.

הספר נפתח עם הצגת המצב שכולנו כבר מכירים: הטביעה האירופאית בתוך ים אסלאמי, גלי מהגרים חסרי מוכנות להשתלב ו"תקינות פוליטית" שמסרסת את האדם החושב האירופאי. בת יאור, יהודייה שמשפחתה עזבה את מצרים ב57' והשתקעה בלונדון, מספרת לנו כיצד אירופה משנה את פניה בעודה עוצמת עיניים בפני הטרור האיסלאמי שמתפשט בעולם ובה. אך בת יאור אינה מאשימה איזו אליטה אינטלקטואלית או תנועה רעיונית בהידרדרות הזו; לא, היא מפנה אצבע מאשימה למנגנון ענק ומשומן היטב שכבר כמה עשורים ממיר לאט לאט את אירופה הנוצרית לאירופה איסלאמית.

הטענה הזו בתחילה איננה נתפסת ואנו מסתכלים על הרעיון בחוסר אמון: אם יש באמת איזה מנגנון צללים שפועל כבר חצי מאה בשביל ליצור אירופה חדשה- אירו-ערביה- כיצד לא נתקלנו בו? אבל אחרי הפרק ההיסטורי, בו קושרת המחברת בין התהליכים העכשוויים בעולם ובין דוקטרינת הג'יהאד העתיקה, לא ניתן יותר להכחיש: מנגנון ענק מתקתק לו מאחורי הצללים ולנו לא היה שמץ של מושג בנוגע לקיומו.

אין לטעות ולחשוב שהעובדה הזו, שבת יאור הסירה את הלוט מעל התהליך, מכניסה אותה לאקסטאזה או מניפולציות: בכתיבה קולחת ועם נימה אובייקטיבית היא משרטטת בפנינו את המאורעות, האישים והתהליכים שפעלו ופועלים בדרך לאירו-ערביה. שום ספקולציות לא תמצאו כאן- לכל טענה יש סימוכין, לכל ציטוט יש מקורות; עבודה עיתונאית משובחת.

כמובן שתרצו לטעום קצת ממה שהיא מביאה בספרה, ברם לנסות ולגולל בהמלצה הקצרה הזו את מה שהספר עושה ביותר מ300 עמודים הוא משימה בלתי אפשרית ואינני מתכוון לעשות זאת. במקום זאת הבהיר את הרגשתי לנוכח הדברים, לנוכח הראיות הבלתי ניתנות להכחשה שאירופה השתגעה: מצד אחד הפחד שהיבשת תבלע בים ערבי וישראל תיוותר מכותרת על ידי מוסלמים משני צידי הים התיכון, כשאחד מהם גם חמוש גרעינית (צרפת). מצד שני יש שמחה לאיד, הטעם המתוק של נקמה: סוף סוף האירופאים, הגזענים ביניהם שצעקו "יודן ראוס!" מקבלים אויב קצת יותר מאיים מרב קשיש.

ימים יגידו מי יכריע- העם הערבי או השבטים הנורדים והסלאבים.

סיכומו של עניין: אם ברצונכם להבין את המגמות השולטות בדמוגרפיה האירופאית, במדיניות האירופאית ובאינטלקטואליות שם, להציץ מעבר למסך הערפל בשביל לראות מי מנסה באופן פעיל להפוך את אירופה לשמית- "אירו-ערביה" של בת יאור הוא ספר חובה.

שבוע הספר שמח! :D

נכתב על ידי ז'נבה , 5/6/2010 00:20 בקטגוריות שבוע הספר, המלצת קריאה, איסלאם, אירו-ערביה, גיאו-דמוגרפיה, כיבוש, מדיניות חוץ, ענייני קריאה, שעות דמדומים, סיפרותי
2 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

דפים:

12,465

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לז'נבה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ז'נבה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים
	חפש בבלוג זה