Vita

הייתי מוכן לא להגיב על עניין "הניקוי מאשמה" שעשה הוותיקאן (שוב) לנו, אך נתניהו – באופן יהודוני משהו – בירך על העניין. ואם אפשר עוד להבין ארגוני גולה שאכפת להם מהאשמות הנוצרים, זה מעלה תחושת קבס כאשר ראש מדינת הלאום היהודית, זה אשר הנצרות דנה אותו לחיי נדודים ופחד, מברך על קביעת הכס הקדוש כי לא רצחנו את ישו.

ונעזוב לרגע את העניין שחלק מהשיווק של היהודי מנצרת הוא הצליבה, מדוע יש לברך כאשר הקצב הקתולי מנקה אותנו מאשמה – וכי אנחנו צריכים את ה"ניקוי" שלו? את הניקוי של הממסד הקתולי שארגן, במהלך שנותיו, כמה אירועים להדלקת יהודים וקירוב לבבות? והרי היחסים העוינים לא היו רק על בסיס "הרצח": אנחנו העם אשר דחה את הישועה, אשר נידון להיות נע ונד לנצח בעוד הנוצרים הם "עם ישראל החדש". אז זוכינו מרצח ישו – נהדר, כאילו ב2,000 השנים האחרונות היינו טרודים בעניין ועכשיו נגולה אבן מליבנו, הנה אנו זכאים ועכשיו יבוא ימי שלום ואהבת אחים. ואולם...

ואולם עליי להשבית את שמחת הזיכוי – נתקלתי במהלך שיטוטי באינטרנט בסעודית חביבה שהאשימה אותנו בצליבה. אם להעריך כי זו אינה תימהונית יחידה, הרי עכשיו נצטרך להמתין עוד אלף שנה עד שתלמידי מוחמד אולי יועילו לזכות אותנו. כולי דרוך בציפייה...

"לחיות כפי שאתה רוצה הוא פלאבי; אדם אציל שואף לסדר וחוק" – גתה.

תמיד יש כפייה. נצטרך לשקר לעצמנו עד טמטום אם ננסה להתכחש לעובדה הבסיסית הזו: בשביל לפעול, בשביל לעשות, במישור האישי כמו גם החברתי, יש לכפות. אנו כלפי עצמנו רודנים, מאלפי היצר ומזקקי הדחפים. ואם אנו לעצמנו רודנים, מדוע לא לאחרים? מדוע לא לרתום את כולם למען אידיאלים גדולים יותר, למען חזון מפואר יותר של קיום? "כי מה אכפת לך?".

אנחנו נהנים לשקר לעצמנו כי בדמוקרטיה ליבראלית אכפת לנו מכולם, שכולם אחים במשפחה אחת גדולה ולכולם יש זכויות וחופש ועוד מיני שרצים קדושים. האמת היא שלא אכפת לנו מאף אחד. אם היה לנו אכפת היינו נותנים לאנשים לפעול באופן הרסני לעצמם ולאחרים? כמובן שלא. היינו דואגים לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה, גם אם כפייה הייתה נצרכת. וכמובן, לא היינו צריכים את המדינה על שלל מערכות הביורוקרטיה שלה לטפל בבעיות קהילות.

המציאות כמובן שונה - צאו וראו מה ענייניה של המדינה התעשייתית ומה הם טיעוני ההמון: לראשונה אכפת רק אם הפרט מפסיק להיות יצרן; ישתה עצמו למוות, יבגוד על ימין ועל שמאל ויחיה באיזו אמונה ומערכת ערכים – כל עוד הוא טוב לעסקים, למדינה לא אכפת. וטיעון ההמון: "מה אכפת לך מדבר זה או זה? מדוע אתה מרחיב עניינך מעבר לממשותך הביולוגית? והרי כולנו שווים, לכולנו יש זכויות; מה נותן לך זכות להחליט? שב בשקט חכמולוג." ואתה יושב בשקט, משום שחינכו אותך על ברכי העבדות ו"החופש לכולם".

לא שבאמת יש חופש לכולם, אפילו לא לפי משנתם: ברגע בו העזת להציע את הרסן – נשללו ממך זכויותיך. ומדוע בחריפות כזו? כי הם כחמור אשר ראה שוב את השוט. הם נואקים ובפאניקה מנסים לחסל אותך, לחסל את המאלף אשר שב מן המתים. ולאחר שישברו אותך הם יחייכו וייאמרו: "רואה? כולנו חופשיים".

תמיד יש כפייה. השאלה היחידה היא מי כופה אותה.

האירועים האחרונים שהתנהלו ומתנהלים בזירה המדינית הפנימית והבינלאומית מחייבים תגובה עכשיו, בשביל לנסות ולעשות קצת סדר בתמונה המדינית הכוללת.

*  

גלעד שליט ואהוד ברק- החייל גלעד שליט עדיין בשבי. כצפוי, הטרנד האופנתי נמוג אך החייל נותר בידיהם של חמאס. מה ניתן לעשות בשביל לשחרר אותו? ישנם מספר אופנים, אשר אחד מהם הוא כנראה המועדף על שר הביטחון ברק: מבצע "עופרת יצוקה 2" בו צה"ל ייכנס לעזה, ימוטט את החמאס וישחרר את גלעד שליט.

המצב מציג יתרונות ברורים לברק – כראש סיעה חדשה, אשר לבטח תרוץ בבחירות הבאות, הוא צריך לזכות מחדש באהדת הציבור לשם צבירת מנדטים. אין סיבה להניח שהוא לא ישלח את בניה הטובים של ישראל לשחרר בן טוב אחר בשביל שהאבות והאימהות הטובים יתגמלו אותו בבחירות. מדהים לאיזו ציניות הגענו בימינו.

*  

קיצונים אסלאמיים ודמוקרטיה- צפון אפריקה חווה שורה של טלטלות: קודם הודח השלטון המושחת בטוניסיה, עכשיו מצרים חווה גל מהומות נרחב ואלים ויש אף הערכות שתסיסה מתפתחת באלג'יריה. האופטימיים יקראו למצב "אביב עמים" חדש ; הפסימיים יסכימו חלקית: "אביב" – כן, "עמים" – לא כל כך.

ראו כיצד חיזבאללה השתלט על לבנון והסיקו מכאן על מה יתחולל במצרים וטוניסיה. אפשר להניח שבתחילה שלטון דמוקרטי יקום. באותה מידה ניתן גם להיות בטוחים שבאי-השקט שייווצר במדינה לאחר ההפיכה גורמים איסלאמיסטים ( מן המונח - Islamism    ) יכו שורשים. במצרים הם כבר הכו ומהווים שחקן אשר כל "דמוקרט" יצטרך להתחשב בו. תנחומיי ליושבי הדרום, אשר עוד מעט יסבלו קצת יותר ממהגרי עבודה אפריקאים ובדואים.

ומלבד זאת, סבורני שיש להחריב את איראן[1].