לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Vita


Lasciate ogne speranza, voi ch'intrate- Abandon all hope, You who enter here

Avatarכינוי:  ז'נבה

בן: 34



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צהריי האדם


"'...זהו שחר שלי, יומי מחל: עלו נא, עלו הצהריים הגדולים!'- כה אמר זרתוסטרא ועזב את מערתו והוא יוקד וחזק כצאת השמש עם בוקר מתוך ההרים האפלים".

 

110 שנים לאחר מות האיש, הנה אני אומר לכם- באים ומתקרבים הצהריים הגדולים! אין הערפל והלחות האופפים את העמקים אלא סימן מקדים לרוח קדם חמה שבאה לשטוף את כולנו! אכן, מתקרבת שעת החום היוקד והבהירות האכזרית!

אך לא תהיה זו שעת העל האדם, כי הנה: אין עדיין מספיק אדם בשביל להתעלות עליו וכיצד יוכל אריה לעמוד על נעץ? עדיין המסה החיה שמאכלסת את עולמנו אינה מסת בני אדם- מסת אנוש היא! לא נקרא ליצור ההולך על שתיים "אדם" עד אשר יצדיק זאת: אדם נקרא הכובש, המגלה שתבל כולה ניתנה לו כממלכה להטיל עליה את מרותו; היש בינו ובין הצפונים בביתם- וגרוע מזה: בראשם- משהו במשותף? לא, לא ועוד מאה פעמים לא! עד לא יהיה אדם, לא יהיה על-אדם.

אולם הנה מתקרבים הימים הנמצאים כשעת כושר לאדם: הבהמה הגדולה אשר על הנהר גוססת ובמותה יצטרכו לבחור האנשים להיצמד לצללים הישנים או להעז להיכנס לאור. אז, כשכולנו נצטרך לשבור את המסכות והשלשלאות בשביל לשרוד, יגיעו הצהרים הגדולים של האדם!

אכן ירקבו וייפלו אנשים, ינשרו כעור המשיל נחש בהתחדשותו: אירופה על ההמונים המסוממים שלה, ארה"ב על ההמונים המנוונים שלה. מי יישאר אם כן בשביל להצמיח את אדם שעת הצהריים? ישראל אחיי! לא אחר מן הגזע העתיק, מהשפל בשפלים והמרומם שבעמים, הוא העם היהודי! "מדוע?" תתהו ואשיב: היש עם ששורשי ליבתו תקועים אלפיים שנים אחורה? יסתכלו הגרמנים ועמי הצפון בערגה על המיתולוגיות הנורדיות, ינסו לדמיין עצמם כוויקינגים הגדולים- קשקוש! על גבם הם נושאים אלף שנות נצרות, את רוחם הם צריכים לקשור מחדש ברוחות עתיקות שמתות הן כבר. לעומתם מגיל כה צעיר נאלצנו לבחור בין יהושע המצביא ובין ההומניסט הרכרוכי, לבחור באיזה שביל לצעוד מבין השניים: שביל רוחות התנ"ך, מסריו, דמויותיו הכבירות, או הליברליות המנוונת. נאלצנו לבחור ובחרנו: זרקנו לאלף עזאזל את כל "האמיתויות" ואלף פעמים צעקנו "הן!" לאלוהי הצדק האכזר של התנ"ך- כי לא יהיה לנו ספר אחר על פניו וממנו נוציא את הכוחות למען עתיד חדש.

 

באות אם כן שעות גדולות לאנשים גדולים ש"בני אדם" רוצים להיקרא ואני אשאל: המוכנים אתם למעשים שנוצרו לטלפיי נשרים?

 

כה אמר ז'נבה.

נכתב על ידי ז'נבה , 12/5/2010 21:38   בקטגוריות אקטיביזם אזרחי, ניטשה, ענייני קריאה, שעות דמדומים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אביר הגמדים.


ויהיה באחד הימים וז'נבה, בעודו מטפס בהרים, נתקל בשביל סלול למחצה העולה אל ההר ולפתע פונה בחדות למטה. "כמה תמוהה" חשב ז'נבה ויצר סקרנותו דרבן אותו לנטוש את שבילו שלו בשביל לחקור את העניין- מה יעדו של השביל המוזר.

והנה- רק התחיל לרדת בשביל ובצד הדרך עדר גמדים התעלל באביר: נושכים ומקללים ויורקים, ידיהם הקטנות שורטות את פניו וברגליהם בועטים בגופו. והוא? על אף היותו בשריון וחגור חרב, הושיט את ידיו ללטפם ואם היה אחד מחליק מראשו- תפסו והניחו על הקרקע, רק בשביל שכפוי הטובה ינשוך אצבעו.

מיד נבהל ז'נבה למראה האביר בצרה והחל להכות את הגמדים, ברגליו מרטשם ובמטו חובט בם עד זוב דם. הגמדים נרתעו לאחור- צורחים, בוכים, גוררים את עצמם בגופם השבור הרחק מהצליין הזועם. ולאן ברחו? דווקא אל האביר, שרגע לפני שז'נבה ניפץ את ראשו של גמד שחתיכת אוזן אחז בפיו, אחז במקלו וסירב לעזוב.

"נטרפה דעתך מרוב ייסורים?! שחרר המטה ותן לי לחבוט בשדים הקטנים עד ילמדו כבוד למרומם!".

"לא!", קרא בזעם האביר, ידו האחת אוחזת במקל והשנייה הדוקה על החרב, "לא תפגע עוד בילדיי ואדוניי. חרבי גאלתם מרודן אחד- לא תהסס להגן עליהם מפני עוד אחד!".

ז'נבה השתתק והוריד את מטהו. "רודן אמרת? וכי היה לאספסוף הזה שליט לפנייך?".

"אינני שליטם ובטח לא כמוהו" קרא בזעם, "רשע מרושע היה!".

"ועל פי מה תקבע זאת?".

"כפר קטן ושלוו היו לפני שזה הנבל עלה עליהם, ברשתות תפסם ואותם הפך לעבדים- הם היו נלחמים את מלחמותיו וזורעים לחמו, עושים את עבודותיו וסוללים את דרכיו. במו עיניי ראיתי את גודל הזוועה: כשנתקלתי בהם בהר זה הוא היה עומד עם חרבו בידו ומשגיח עליהם בעודם סוללים את הדרך."

"האם ראית לצידי השביל את גופותיהם המרוסקות של טורפים?".

למשמע השאלה גיחך האביר- "אל תנסה לצבוע זאת בצבעים חיוביים: רשע מרושע היה, נצלן שאין שני לו וגרוע מזה- היה נוהג להפנות אותם אחד כנגד השני."

"אחד כנגד השני?" זקף ז'נבה אוזניו.

"בהחלט! כמה מהם לא רק שלמדו את דרכיו, אלא אף עזרו לו: עמדו בראש החילות, עזרו לו בניסויו ובלילות, כשכל הגמדים היו פורשים לאוהליהם אלה היו נוהגים לישון עם הרודן על הקרקע. כמובן שלא שנאתי אותם, כי אינני שונא אף גמד, אך אחיהם שנאו אותם שנאת מוות וכשהקזתי דם הטיראן קרעו לגזרים את עוזריו."

"אוי, טיפש מטופש!" צעק ז'נבה והכה במטהו, "מה ישנא הדרדר יותר מהאילן?!  והנה, בטיפשותך שאינה יודעת גבול, חיסלת את הגנן שטיפח את אותם אילנות, אילנות שהיו נותנים צל גם לאותם דרדרים מרושעים! האם בילית שנים רבות מדי במרדף אחר נערות במקום קטילת דרקונים? האם העדפת סלוני מלכות במקום אולמות מלכים? ליבך הרך בהינף יד כרת מפעל דורות, שרף גני פרי שיינם לעולם לא יודע!".

למשמע הדברים נדם האביר והתרחק ממנו, גמדיו התכנסו לרגליו וידו רעדה על החרב.

"וראה אותך עכשיו! ראה כיצד השדים הקטנים מתקבצים למרגלותייך- בפחד הם עובדים אותך ובשמחה הם משחיתים אותך. ליבך מסרב להכיר זאת, אך חרבך כבר מכירה זאת טוב מדי: ראה איך היא רועדת מרוב תשוקה, מרוב רצון לנקום כבודך ולנקש את השוטים- הרשה לה אם כן! שלוף חרבך והכה בהם כפי שלא הכה בם אף אדונם הראשון, אהיה להם סמל כבוד ואימה ונסה אתה, שוטה, ללמוד מעט מחוכמת הגנן!"

למשמע הדברים צרחו הגמדים והאביר, שרחמיו כה רבים וליבו כה קטן, מיהר להרגיעם-

"אל תוסיף עוד מילה!", הוציא האביר חרבו מנדנה, "התרצה שאשים סוף לקיומך?! לך, לך מפה שד משחת ועזוב את ילדיי!".

"אינני חושב שאתה עוד יודע כיצד לשים סוף לקיומו של דבר- ראה אותך, הנאצל בלוחמים, מטפל בגמדים מרושעים כמטפלת בתינוקות. מזל הוא שעדיין אתה לובש שריון ולא שמלה! ובעוד אתה מטפל בתינוקותיך חדי השיניים, אשתך זועקת עד לב השמיים! הלהב, החרב, כיצד היא בוכה מרוב צימאון, מרעב כה אדיר ונושן! לכן הכה בי, הכה בי עם המסכנה, שאולי תרווה מדמי מעט נחת".

"אילו דיבורים" נבהל האביר ונרתע לאחור. "אין בי עוד מקום לרצח, להרג וצריכה לדעת זאת גם חרבי- היא ואני נועדנו לשרת את הקטנים, למען יגדלו ויצאו ענקים" אמר והשיב חרבו לנדנו בפחד שאולי זו עוד תקפוץ עליו, ככלב מורעב על אדוניו.

"ענקים?!", הצטחק ז'נבה עד כאב, "ראה אותם- שדונים עבי כרס וחלשי רגליים, בקושי נושאים משקלם שלהם. מאלה לא יצמחו ענקים, רק תולעים!" הכריז ותקע את מקלו באחד הגמדים- ורק הוציא את חוד המקל ומן החור נשפך דם שחור ותולעים לבנות, שמנות ועגלגלות. "ראה! אינך מגדל אף גמדים חיים; מתים כולם, מתים כל הארורים הקטנים!".

"לא, לא!" הזדעק האביר ובבכי ניסה לאסוף מחדש את תוכנו של הגמד.

"ראו אותו", חשב ז'נבה למראה האביר הכורע והבוכה, "זה אביר? אף משרת לא אקרא לו! מוחו רקוב, ליבו עוד יותר, כל כולו שק תולעים ובשר עבש. יוותר אם כן עם בני מינו!". הוא החל להתרחק וכבר שמע מאחוריו את הגמדים חוזרים להתעלל באותו אביר. "שדים מרושעים!", קרא ופניו לעבר שבילו הקודם, "דעו זאת- בקול צחוקכם את מביאים אוכלי נבלות, שלא יהססו לנגוס גם בגמדים רקובים!".

רק סיים את הדברים ומתוך העמק להקת צבועים עלתה, ריח נבלה באפה.

 

"גם לרקוב ביותר יש מי שיטרפהו- ברוכים יהיו מנקי האדמה".

כה אמר ז'נבה.

 

* * *

ולקינוח- פיסת אומנות אינטרנטית נאה:



נכתב על ידי ז'נבה , 7/5/2010 00:03   בקטגוריות ענייני קריאה, פילוסופיה, דמוקרטיה, שעות דמדומים, סיפרותי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"הגוי הקדוש הזה"


לייב וייספיש- חרדי ממאה שערים, ממנהיגי "נטורי קרטא" ומשוגע של ניטשה, במובן של מעריץ כה אדוק שהיה נוהג להסתובב עם ספריו לכל מקום.

דמות מוזרה, שפרופסור גולומב מזכירו בספרו "ניטשה העברי" כחרדי שנתקל ב"כה אמר זרותסטרא" ומאז חרש את הארץ בהרצאות על ניטשה.

האם היה מומחה אליו? האם ניתן בכלל לכנותו ניטשאני? אינני יודע, אך אחלוק כאן הרגשה- ככל שקוראים יותר ניטשה, היהדות מקבלת צבעים חדשים; כמה רחוק יש ללכת בשביל להבין שאין כמו הבית?

 

נ.ב- אה, כן, למקרה ותהיתם: "הגוי הקדוש" הוא ניטשה. אך אל תקראו לו קדוש רעיי, הוא בעצמו דרש זאת; יותר מתאים- "ליצן חצר", ליצן החצר של אצולת הפילוסופיה ולכן גם- הכנה מכולם.

נכתב על ידי ז'נבה , 2/5/2010 23:00   בקטגוריות שעות דמדומים, יהדות, ניטשה  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
12,465
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לז'נבה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ז'נבה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)