לקח לי זמן להחליט לחזור לכתוב,לכן אינני כותבת סדיר... זהו כל היופי בכתיבה שהיא מוציאה את הרגשות ששוכנים במקומות האפלים ביותר,החוצה.
במקרה שלי,זה מסוכן.
אינני יודעת מהו המקום שלי בעולם הזה, בציווילזציה הזאתי,הרי אינני שייכת לכאן,מקומי בזמנים קדומים מזמננו,אך אני כאן,בחיים, מסיבה כלשהיא,יש לי יעוד כלשהוא להגשים,ואני חייה למענו.
אני מחכה לצאת לחופשי,להריח את ריח החופש לא רק מהחלון, אלא להיות חלק ממנו,מהחופש...דבר שככל הנראה לא נועד בשבילי,אך למדתי שעלי לא לאבד תקווה למרות שכמו שפילוסוף חכם אמר:
"...התקווה היא הגרועה שבגרועות היא רק מאריכה את סבל האדם.."
כך אמר פרידריך ניטשה.
ולא סתם התקווה זהו הדבר היחיד שנשאר בתיבת פנדורה.
כרגע אני כלואה,אני יצא לחופשי,אז הם טוענים שאינני שפוייה,אולי... אבל השפויים הם אלא שכלואים עוד יותר מאיתנו הלא שפויים,חיים בשקר,במציאות מדומה שהם בונים לעצמם.
אומנם גם אני עושה זאת,בונה לעצמי מציאות אחרת,מציאות שאני מסוגלת לחיות בה,כך אני שורדת.
עבר נשאר מאחור,לכן הוא עבר,אך יש לו יכולת מדהימה לחזור ולהפיל אותך על הריצפה הקרה,שכן זוהי תחושה מרעננת ומכאיבה,כן לאותם אנשים שעדין יש בהם יכולת להרגיש.
בדידות,אכן אני בודדה,ואני חושבת שזה נובע גם מרצון שלי.
אני די נהנת ממנה,לשבת מול החלון,בתיסכול כי יש בו סורגים ולהתנחם בעובדה שעדין לא לקחו ממני את היכולת להתסכל על השקיעה ולהריח את הרוח הקרירה שמרעידה את איברי,כאשר היני לבושה בפיגמה מאוסה, בליווי המוזיקה שעם כל תו מרעידה את הנשמה המכוערת שלי.
אני לכודה כאן,במימד הריקני הזה,אשר מלא באנשים חסרי נשמה,אך לא לאורך זמן רב.
אני עוד אברח.
מבולבלת ,וזה אכן ניכר בכתיבה שלי.