" But No Matter What , You'll Never See Me Cry . "
הרגשתי כ"כ כבד , שהחלטתי לכתוב על דף , כי לא יכולתי להתאפק לתור שלי במחשב .
אז הנה הקטע , כפריקה , לפניכם :
כל פעם שאני חושבת על זה , זה רק כואב יותר ויותר .
לחשוב על המשפטים שהוא כתב . "למה אני לא יכולה להיות במקומה ?
הוא התבייש בי . בזה שהוא " אוהב " אותי .
והטל הזאת , כ"כ ... זה כ"כ כואב . איך עוד אפשר להסביר ?
הוא הבטיח שהוא לא יאכזב אותי שוב .
וטוב לו עכשיו , בטח מסתדר .
ורק לי רע . רק אני סובלת .
אני בוכה כל בוקר בבית הספר ובחזרה ובמשך היום אני מאוד דיכאונית .
ונמאס לי מזה . אני רוצה אותו ! רוצה אותו איתי .
זה כ"כ כואב . הנקאה , וכל ... אוף . קשה לי אפילו לדבר על זה .
כל פעם שאני צריכה להגיע למקום מסוים במהירות , אני רצה ומדמיינת אותו מחכה לי בסוף . ואני רצה כ"כ מהר פתאום .
אני כ"כ פתטית . אני כועסת על עצמי . ושונאת את עצמי .
על שהתאהבתי בו . אני כועסת עליו , שהוא הכאיב לי ככה . שהוא שיקר לי ככה ,
זו כבר הפעם השניה שהוא עושה את זה . וזו פעם שניה שהוא שובר לי את הלב . וזה כ"כ כואב . כ"כ .
אם הוא רק היה יודע כמה אני אוהבת אותו . אם הוא היה יודע כמה אני חושבת עליו . אם הוא רק היה יכול לדעת כמה אני בוכה מאחורי מסך המחשב . ואף אחד חוץ אחותי , אמא שלי , אירית , יובל ועוד כמה , לא מאמין לי שאני באמת מאוהבת . ואני כותבת את זה עכשיו ובוכה , פשוט בוכה , כשברקע יש את My Heroin של Silverstein , הגרסה האמיתית , לא אקוסטית .
אני בוכה כמו שלא בכיתי אף פעם . אני רוצה רק לרוץ עד אליו . ולחבק אותו . ולא לעזוב , אני רוצה אותו לידי . ונמאס לי מהכאב הזה , כי זה לא משהו שאני יכולה לשרוד . זה כואב יותר מדי . והשריטות שלי כן חזקות , וכן בולטות . והן צורבות ואני יודעת שהוא לא יראה אותן .
הוא לעולם לא יראה אותי .
לעולם לא יראה את הדמעות .
ולא את השריטות .
ולא את המחשבות . טוב לו עכשיו . הוא מסודר , ואני רק בוכה כל היום . עליו . ולא מוכנה לשכוח . זה מטריד אותי כ"כ . ורע לי . רע לי רע רע רע רע רע רע רע . רע לי . רע לי ! ועכשיו השיר מתחלף לגרסה האקוסטית . והכאב מתעצם , והדמעות רק גוברות . וכשאני כותבת את הפורקן הזה , הוא מחובר . אבל אחותי על המחשב .
כואב לי כ"כ .
אני צריכה את החיבוק שלו . עכשיו .
והחולצה שלי רטובה מהדמעות שרק זולגות בלי הפסקה. ועכשיו Pieces של סאם41 ברגע . ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי . רע לי כ"כ . אני רוצה חיבוק . אני רוצה חיבוק . שלו .
ושוב שרטתי את עצמי .
ויורד דם . וזה מזכיר לי עד כמה זה כואב.
כל השיחות , כל המשפטים , המילים , הסימנים שלו - רצים לי בראש כמו סרט . וזה כל הזמן רק כואב יותר . והכאב כ"כ חזק . והדמעות לא פוסקות . וחטפתי מנילי חיבוק ולא עזבת . כי הכל היה לידה . אבל היא לא אמרה כלום , ואני לא שחררתי את אחיזתי .
לא תיארתי לעצמי
שזה יכאב כ"כ .
אני פשוט לא מפסיקה לבכות . וזה חייב להגמר , אבל זה לא נגמר .
* פורקן ציורי סוער, ולאחר מכן *
אני יושבת פה כבר 40 דק' ורק כותבת .
חשבתי שהפורקן אמור להקל במקצת , אבל הכאב , הזכרון , הרגשות - עדיין ישנם . והכאב רק גובר . ולא " עובר עם הזמן " .
זה רק גובר. זה רק גובר .
ב- 40 דק' האלה אני לא מפסיקה לבכות . לא מפסיקה לחשוב , לא מפסיקה לכאוב . ואני נקרעת מכמה שזה הורג . אני פשוט מרגישה שקורעים אותי . ממש קורעים אותי מבפנים , וזה מחרפן אותי .
אני פשוט משתגעת .
הוא פאקינג התבייש בזה שהוא "אהב" אותי . אני כ"כ שונאת את עצמי עכשיו .
והשפתיים שלי הן חתכים - חתכים .
והידיים חבולות .
והפנים שרוטות , אדומות .
וזה עדיין לא משנה כלום .
זה עדיין לא יגרום לו לאהוב אותי .
* הפסקה , בכי *
ואני שוב חוזרת לכתוב אחרי הפסקה קצרה .
ואני מרגישה כמו חולת נפש .
אני מתנשפת , כאילו צרחתי הכי חזק שבעולם .
אני עייפה ותשושה , ולא מדברת עם אף אחד . ממש כמו משוגעת . והשפתיים שלי יבשות . לא הכנסתי שומדבר לפה ..
הלב שלי דופק בעצבנות , ורע לי .
רע לי .
והפורקן הזה הוא לא צומי .
הוא בסך הכל פורקן .
ומי שזה לא מוצא חן בעיניו , יכול ללכת .
אני לא צריכה תגובות נאצה שיגרמו לי להרגיש עוד יותר רע עם עצמי .
כי כל מה שכתוב כאן , הוא באמת מה שאני מרגישה .
כינוי:
אחת שרוצה חיבוק .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
