כשהסכמתי לתת לחברה את המחשב היקר שלי לשבועיים, לא ידעתי ששבועיים הם כל כך הרבה זמן.
השבועיים הפכו לסיוט מושלם כשאחותי הציבה על השולחן שלי את הדי-וי-די של "כשהנערים שרים".
אחרי ארבעה עשר יום של ייסורים, היא הגיעה עם המחשב, אבל היתה צריכה "לגמור משהו". היא ובעלה ישבו אצלי מהצהריים עד אחת בלילה, לגמור את המשהו ולחסל את כל העוגות שבבית, ואז הם הלכו. מאותה שעה ועד הבוקר, ראיתי הלוך וחזור, שוב ושוב, את הסרט שהפך מייד למושא הסגידה הנוכחי שלי. ככה נראו גם שני הלילות הבאים. מכיוון שהסרט צרפתי, סלחתי לצרפתים על האנטישמיות רבת השנים שלהם, וגם התחלנו להשליט את השפה הצרפתית על הבית. (זה שגעון קבוע שלנו, לבחור מדי פעם בשפה מזדמנת אחרת שיש לנו בה ידע מינימלי ולהתעלק עליה במידת האפשר). צרפתית שפה שולתתתתת.
אני תמיד תוהה אם העובדה שאני בקושי רואה סרטים (שלושה סרטים חדשים לשנה זה נחשב המון בשבילי), היא זו שגורמת לי לצאת מדעתי מכל סרט בינוני שאני רואה.
אבל זה באמת סרט מקסים, אפילו הפסיכופט המתורבת אמר.
אחרי שנרגעתי מהסרט, גיליתי שאין לי מושג מה היוזר-ניים שלי ב-ADSL. התכתבות SMS'ית היסטרית ויקרה להחריד עם אבא שלי שבחו"ל לא הניבה תוצאות, וכך נשארתי עוד כמה ימים מנותקת.
זה עבר, אבא חזר וסידר הכל, אני מחוברת שוב לאינפוזיה הוירטואלית ואני בחיים.
לפני שאבא שלי נסע בפעם האחרונה, השבעתי אותו להביא לי דובדבנים. הוא החליט שיהיה יותר יעיל להכין לי ריבה, קנה כמה קילואים טובים של האדום האדום הזה, והתישב מדי ערב בדירתו הקטנה לחצות אותם, להוציא את הגרעינים ולבדוק מתולעים. ביום השלישי או הרביעי לעבודה, דפקה שכנה בדלת, ואבא הכניס אותה למטבח. השכנה פלטה צרחה חטופה וקפצה שני צעדים אחורה. אבא היה די מופתע. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, וקלט. המטבח נראה כמו זירת רצח. כתמים אדומים טריים היו על הרצפה, השולחן, הקירות ואפילו התקרה. הוא מיהר להתנצל, הביא את סיר הריבה כהוכחה לחפותו, כיבד אותה בכף או שתיים (גרררר, זה טעים בטירוף) והשניים התפייסו. אבל הוא אומר, שמאז היא לא דופקת אצלו יותר.
אני עכשיו רק עם כדור אחד. זה הולך. היתה רק פעם אחת שבה הרגשתי שאני או-טו-טו צונחת ארצה. למרבה הפרדוקס זה קרה לי בבית חולים גריאטרי, כשביקרתי איזושהי זקנה. זו היתה מחלקה מאד לא נעימה, לזקנים סיעודיים בלתי מתפקדים בעליל. דמיינתי את עצמי מתאשפזת לי להנאתי ביניהם, והמחשבה היתה כל כך מעודדת, עד שהצלחתי להחזיק את עצמי בכוח וזה עבר. ברחתי משם, ומאז זה לא חזר על עצמו.
עכשיו אני בתהליכי שכנוע עצמיים שזה היה סתם מהחום, מהעייפות, אולי מהאווירה שם. שיהיה.
באופן כללי, החיים יפים, הארי פוטר השישי מתקדם בקצב צב, קבלתי אלפיים שקל מלגה להמשך הלימודים, גנן בן שמונים חסר שיניים ומטונף שחיפש אצלנו עבודה אמר לי "גיברת, את יפה" והגשים חלום סודי של 23 שנים, הריבת דובדבנים מצליחה להשכיח כל דבר רע (כי זה לא באמת שאין), וגנבו את המצלמה שלי. אז קיבלתי חדשה, טובה יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
