בלוג סיפוריםם....

אף פעם לא ידעתי את הפירוש של: יום הזיכרון לחללי צה"ל. נכון, שידעתי את למה מתכוונים. ידעתי שחיילים נהרגים, ואימהות ואחים בוכים על יקיריהם, על שנהרגו, אך לא הבנתי באמת איך זה לחוות את הרגש הזה, להיות בתוך כל זה.

כיום כשאני בת שבע- עשרה, אני יודעת.  ואני רוצה לשחזר לכם את רצף האירועים שחוויתי, מגיל חמש- עשרה, את כל הרגשות המציפים אותי, ומעלים בי זיכרונות שאף פעם לא אשכח.

אני ואחי, שהיה אז בן עשרים, גדול ממני בחמש שנים, היינו חברים טובים, כמה שהייתי קטנה ממנו, ורבתי איתו המון, נשארנו תמיד החברים הכי טובים, הוא היה האח היחיד שלי., היה לי רק אח אחד, וכל כך נקשרנו אחד לשני. היו לנו כול מיני שמות גנאי, היו לנו סודות שסיפרנו אחד לשני, לפעמים היינו צוחקים יחד על אמא, שרצה אחרינו תמיד עם האוכל  והיו גם מריבות קטנות, על דברים שטותיים כמו: על איזה תוכנית נראה בטלויזיה, מי ישטוף את הכלים אחרי ארוחת הערב, ועוד.

"אחותי הקטנטנה, את מתכוונת לפנות לי את המקלחת, זה אני שמתגייס היום לא את", כך אמר לי אחרי שנים אחי הבכור אורי, ביום הגיוס.

"אורי, אתה מה זה לא מצחיק, אולי בגלל שקראת לי ככה אני לא יפנה לך את המקלחת?", החזרתי לו כהוגן.

"וואי גם את קטנה, את מזה לא מצחיקה, אם שכחת אני מתגייס היום, ואת צריכה לפנות לי את המקלחת, נכון?"

"לא לא, הנה סתם, אני מפנה לך", עניתי לו, בעודי צוחקת לי צחקוק קטן.

היינו משפחה קטנה אמא, פנינה, אבא שלמה, אחי הגדול אורי, ואני הקטנה, איילת , שכולם היו קוראים לי בכינוי 'מפונקת', ההורים שלי לא יכלו להביא עוד ילדים אחרי אורי, כך הם סיפרו לי, אבל הם אמרו שאחרי טיפולי הפריה רבים והמון בדיקות בסופם אמא הייתה בהיריון, וילדה אותי בניתוח קיסרי, היא אמרה שאני האור של המשפחה, ואורי טיפה קינא בי, כך אני חושבת.

"נו כבר תצאי", אמר אורי.

"אני יוצאת אני יוצאת", יצאתי לי חגיגית, עם חולצה לבנה, וחצאית תואמת.

"תקשיב, אחרי שתתקלח אני רוצה לשוחח איתך טיפה"

"וואו, איזה דרמטיות, קרה משהו?"
"לא לא, סתם", אמרתי בחיוך. "אני פשוט רוצה לדבר איתך", עניתי לו קצרות.

אחרי שיצא מהמקלחת, ניסיתי לשכנע אותו, "אולי לא תלך לגולני, תלך להיות מכונאי בחיל- אוויר, הרי למדת בבית- ספר מקצועי"|, אבל הוא בשלו: "אני לא יכול מתוקה, כל החברים שלי שם, ואני מרגיש שגם אני צריך להיות איתם", בקיצור הוא לא השתכנע.

אחרי השיחה הקצרה, כולנו נסענו, לבקו"ם. ראינו שם הרבה נערים, דומים לאח שלי. כולם חיכו בתור לאוטובוס כדי להתגייס. בחזית הבניין היה   מסך גדול , שעליו היה רשום באותיות אדומות, מתי כל אחד עולה לאוטובוס, כשהשם של אחי הופיע,

אמא שלי התחילה לבכות, גם אני בכיתי ואפילו העיניים של אבא זלגו מדמעות.

 כל המשפחה בכתה. אמא לא התנגדה שהוא ילך לצבא אבל בכל זאת הייתה  עצובה. כי היא לא רצתה שהוא יתגייס לקרבי, לפלוגת גולני, היא פחדה.

עברה חצי שנה מאז שאחי יתגייס. למרות העובדה שהוא הוציא הרבה גימלים כדי להשתחרר המפקדים אהבו אותו.  המפקדים אהבו אותו, הם אמרו שהוא יום אחד יהיה מפקד גדוד, ואולי אפילו יותר מזה, אבא היה מאוד גאה בבן החייל שלו, ואפילו אמא שנאלצה לכבס את הבגדים בכל פעם שהגיע לחופשה, הסתכלה עליו באהבה, פתאום הילד הקטן שלה, נראה לה פתאום גבר גבר, ואני?, אני אהבתי אותו יותר ויותר, הגעגועים כל כך שיגעו אותי, לא היה לי עם מי לחלוק סודות, עם מי לצחוק על אמא, שמנדנדת לנו לסדר את החדר, לא היה עם מי לריב, ולהשתטות.

פתאום האח, הדואג והתומך, העוזר והמחבק, שהיה צנום וביישן, נהיה פתאום גבר חסון ושזוף, התפתחו לו השרירים, הוא אמר שזה מהקורסים שהם עושים שם, כבר לא היה לי נעים להחליף בגדים כשהוא בסביבה, גם כשהוא התפשט והוריד את המדים יצאתי מהחדר.

הבית נהיה פתאום שומם ושקט בלעדיו, אחי כל כך חסר לי. עברה מאז רק חצי שנה, מדהים לראות איך הכול השתנה בחצי השנה האחרונה.

יום ההולדת שלי הלך וקרב, כל כך חשוב לי שאחי יהיה בו, כבר הכול היה מוכן, אמא קנתה לי עוגה נורא יפה, וגם טעימה, אני צרבתי המון דיסקים, כדי שתהיה מסיבה קטנה בבית, קיוויתי שיוציאו אותו הבייתה, או שלפחות הוא יוציא גימלים רק לכבודי.

ביום היום הולדת, ניסיתי לדבר איתו בטלפון, אך הוא לא ענה לי, כל כך דאגתי, חשבתי שקרה לו משהו, אך העצב שלי פג, כאשר הודיע שאולי הוא יבוא אם המפקדים יסכימו, לא רציתי לטפח תקוות שוא, אך עדיין נשארתי אופטימית.

כמה שעות עברו, והמסיבה התחילה, התלבשתי נורא חגיגי, וירדתי למטה, אמרתי להורים שלי שישארו למעלה, כי לא רציתי שהם ישתתפו, אמרתי להם שנלך איתם ביום למחרת לאיזה מסעדה, רק המשפחה, והם הסכימו.

כשירדתי ראיתי את כל הכיתה שלי כבר למטה וכולם חיבקו אותי,ואמרו לי מזל טוב, אבל שמתי לב בחיסרון אחי, אחי היה לי חסר, כל כך התעצבתי, ידעתי שלא צריך לטפח תקוות, חשבתי לי בליבי.

התחילו הריקודים, אני עשיתי את עצמי, כאילו אני שמחה, ולא חשבתי על אחי, כדי לא להיזכר שוב, ולהתעצב.

הריקודים נגמרו, והעוגה הגיעה, בידי חברתי הטובה, מיכל, היא שמה בתוכה 15 נרות, ואמרה לי לבקש משאלה, וכן, אני ביקשתי במשאלה שכולם יהיו בריאים, וכמובן, שאחי יבוא למסיבה, אפילו שכבר מאוחר.

אחרי שהבעתי משאלה שמעתי דלת נפתחת, וראיתי את אחי בפתח, כל כך מהר?, חשבתי לעצמי, ובלי לחשוב פעמיים, רצתי אליו וחיבקתי אותו, כאילו הוא רק שלי.

אחרי המסיבה, שמתי לב שזאת הייתה מסיבה כל כך יפה, והמתנה שהכי אהבתי, היא המתנה שהכי פה, ולדעתי זאת המתנה הכי יקרה שאפשר לתת.

המסיבה הסתיימה לה, ואני ואחי אספנו את כל הדברים, הבמבות והביסלי שנשפכו, והסוכריות שנדבקו לריצפה.

 אחרי שגמרנו לאסוף ביקש ממני אחי: "לכי תקראי לאבא ואמא"

"למה?", שאלתי.

"אני יגיד לך מתי שכולם יהיו למטה, כי זה חשוב".

כשהורי ירדו למטה, אחי אמר לנו לשבת אז ישבנו בסלון והוא התחיל לדבר.

"תקשיבו, אני יודע שעכשיו תהיו נגד, ותתנגדו לזה, אבל אני מצטער, יש מלחמה שתיערך בקרוב, ואני משתתף בה, אני יודע שעכשיו תפחדו עליי, אבל אל תדאגו, החברים שלי יהיו שם, ואתם יודעים, יש גם את מי ששומר מלמעלה, והוא ישמור עליי, הכול יהיה בסדר"

אני הייתי בהלם, לא היה לי מה להגיד, בלעתי את הגוש שנתקע לי בגרון, נורא לא רציתי לבכות, אבל מה לעשות?, ניסיתי וניסיתי, אבל בסוף, אני בכיתי, וכך גם אמא, וגם אבא, שהזיל אף הוא דמעות, למרות שהוא שומר הכול בלב.

"תקשיב לי, אתה לא הולך לשום מקום אתה נשאר פה", אמא הייתה הראשונה שהגיבה למקרה.

"אמא, אני כבר אמרתי, מצטער, איילת חמודה, יש לך משהו להגיד על זה?"

"אתה יודע, שאני אהיה נגד, הרי אתה יודע את זה", קמתי ורצתי לי לחדרי.

אחרי כמה דקות, שמעתי דפיקות על הדלת ואת הדלת נפתחת, ראיתי שזה אחי, אך לא רציתי להקשיב לו.

"איילת, נו, אל תדאגי, אני מצטער שאני מפיל את זה ככה, אבל מה לעשות, אני רוצה כבר להילחם, להרוג את הערבים הדפוקים האלה"

מבין כל הדמעות חייכתי לי חצי חיוך.

"נו, אז את מבינה איילת נכון?", וחייך חיוך חשוף שיניים.
"כן, אני מבינה, אבל חסר שיקרה לך משהו טוב?", אמרתי לו בחצי עצב חצי צחוק.

"נראה לך", הוא אמר לי, ואז הזכיר, "יש מי ששומר מלמעלה, והוא ישמור גם עליי"

כעבור כמה ימים התחילה המלחמה, לפני המלחמה אחי התקשר אלינו ודיבר עם כל אחד מאיתנו לפחות חצי שעה, הוא אמר לנו לא לדאוג, ושהכול יהיה בסדר.

אני נורא דאגתי, היה נראה לי שיותר מהשאר.

כשהתחילה המלחמה, לאמא הייתה הרגשה לא טובה שקרה משהו.

באותו לילה, לא ישנתי מרוב המתח, קמתי נורא מוקדם בבוקר, זה היה ב5 בבוקר.

ראיתי שאמא שלי ערה, ובוכה המון, מאותו רגע כבר ידעתי מה קרה לאחי, ידעתי שאחי, אחי האהוב, אחי הגדול, החבר הכי טוב, הדואג, המחבק, המחמם, ידעתי שאחי... נהרג.

 כעבור שבוע ערכנו לו הלוויה, הרבה אנשים באו, אפילו כאלה שלא ראיתי המון זמן, אחרי ההלוויה באו אלינו כל מיני נערים, לבית, הם היו חברים שלו מהצבא, אחד מהנערים ששירתו איתו, שלומי, אמר שהוא הציל לו את החיים, הרסיס כמעט פגע בו, אבל אחי הציל אותו מהרסיס, ומת בו במקום, זה היה שיא ההתפעלות, בגללו הוא מת?, אחי היה אדם כ"כ טוב, ובטח הוא עכשיו שומר על המשפחה מלמעלה.

מאז אני כבר מרגישה עמוקות מה זה יום הזיכרון לחללי צה"ל עבורי, אני כבר לא בוכה הרבה, אבל חשה את הכאב ומנסה להתגבר עליו, בכל דרך אפשרית.
אחי היה אדם כ"כ טוב הוא היה חבר טוב והציל כל אדם מצרה ומצוקה, כן ירבו כמוהו.