לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אוסף מילים אקראי מלב בת-אנוש.

Avatarכינוי:  מינרווה

בת: 28





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2007

1- זיכרון.


אחד הדברים החביבים עליי הם תהיות מה היה אילו, או מה אם. מה אם בעצם הצבע שאני קוראת לו אדום נקרא בעינייך כחול? מה היה אילו כל האנשים היו מדברים אותה שפה, שומעים אותה מוזיקה והיה להם אותו טעם בבגדים בדיוק?

לאחרונה אני תוהה מה היה אילו לא היה לנו זיכרון, או שכל לילה, כשהיינו הולכים לישון, היה נמחק לנו הזיכרון ובבוקר היינו מתחילים חיים חדשים. כמה מפליא ומופלא זה היה...

תארו לעצמכם, שאתם מתעוררים בבוקר, ונחשף בפניכם עולם חדש, מרהיב ומנקר עיניים, שמעולם לא חזיתם בדבר מה כמוהו! כל דבר היה בשבילנו חדש, ייחודי, משונה ומעורר פליאה. הראיתם? שמיים! עץ! אדמה! ולעולם לא הייתה לנו תחושה של שעמום, מיאוס או שאר רגשות מסוג זה, כי את כל העולם עלינו לכבוש ביום אחד - מדי יום ויום. לפעמים זה נראה לי כה מפתה ונפלא, שעולה בי מחשבה שמוכנה אנוכי לוותר על כל הטוב בזיכרון - רק בשביל שלעולם אפגוש משהו חדש.

כל אדם צריך דברים חדשים מדי פעם, אחד החששות הכי גדולים שלי זה להגיע לגיל מסוים, ולהפסיק להתלהב. כי מה שווים חיים ללא התלהבות? ללא גילוי דבר-מה חדש? אני רק מדמיינת את עצמי, כאישה מבוגרת, מביטה בחלון אל החוץ, היכן שלא יהיה, ונשארת אדישה. לא מאושרת משום דבר, לא מהשמש ולא מהעצים ולא מהפרחים ולא מהציפורים. "כבר ראיתי את כל זה המוני פעמים," אני טוענת בתוך דמיוני, "בשביל מה לי לקום בכל בוקר אל אותו עולם משמים בדיוק?". וברגעים אלה המצב הזה נראה לי כה מציאותי, כה קרוב אליי, רק מתחבא מעבר לפינה. ואז אני מחליטה בתוקף שלו רק היה הדבר בשליטתי, הייתי עוברת לגלקסיה בה כל יום מתעוררים לעולם חדש...

רק אחרי מספר דקות, כרגיל, אני נסחפת חזרה למחוזות ההיגיון ומבינה את כל הבעיות במצב הזה. ברור לכולנו שלא נוכל לחיות בלי זיכרון -  לא נכיר את אהובינו ויקירינו, לא נדע מי אנחנו, בני כמה אנחנו ומה עברנו, לא נזכור את ההתלהבות של אמש... ובכלל, שווה הדבר לטיול, שנהנה בו נורא אך כשנחזור בכלל לא נזכור שהיינו בו. מה שווה הדבר? דברים שאנחנו לא זוכרים שווים כקליפת השום בהשקפתנו, הרי גם אם נהנה וגם אם נסבול- בכלל לא נדע על כך...

ובכל זאת, טוב שאני חולמת על הנושא מדי פעם ופעם, הדבר מזכיר לי את חשיבותה של ההתלהבות, שהפכה למילת גנאי בעולמנו ('יא מתלהב', 'מה אתה מתלהב בכלל?!'). ואולי כך אצליח לדחות עוד ועוד את הסיוט הנורא שלי, ומי ייתן ולא יקרה לעולם...


אהה, כן. לא הצגתי את עצמי. אם כך, אני בשבילכם מינרווה (או כל כינוי אחר שתהיו מעוניינים להדביק לי, אם כי אשמח אם תמנעו מהכינויים הפחות חביבים מביניהם), מדרום הארץ.

אני בת 12. אתם מכירים את הפרסומת שרצה עכשיו ברדיו, על משבר גיל ה49? ובכן, נראה לי שאני חווה בשנה זו את משבר גיל ה-12. זה פאקינג הגיל הכי מזולזל בעולם כולו! כל בת 12 בעולמנו, לפי התפיסה הרווחת, היא וודאי פאקצה צווחנית וחסרת אינטליגנציה  שמרבה להכפיל אותיות ולהעריץ את רן דנקר. טוב, אז אני לא עולה לקטגוריות האלו (אולי חוץ מחוסר האינטליגנציה P:), אז אני מאוד מבקשת ממכם לעזוב את הגיל שלי בשקט ולהתרכז בת'כלס. תודה.

מינרווה, למי שלא יודע, הוא שמה הרומי של אלת החוכמה, הקרויה במיתולוגיה היוונית אתנה. בחרתי בכינוי הזה משום חיבתי הרבה לסיפורי המיתולוגיה היוונית ולמיתולוגיות של עמים שונים בכלל. מבין אלי האולימפוס, אני הכי מתחברת לסיפוריה של אתנה, אף-על-פי שאני לא חושבת שלי עצמי יש הרבה דמיון אליה. בנוסף לכך, אם נקשר מעט להארי פוטר, אני פשוט מתמוגגת ממינרווה מקגונגל...

שם הבלוג נובע ממערכת הכוכבים ששמה הורולוגיום. נוסף על חיבתי לכוכבים, הורולוגיום פירושו שעון מטוטלת. כפי שאמרתי, בתור חובבת תהיות, אני נוהגת להרהר המון על זמן. בכלל, אני חושבת שהזמן שולט בחיינו, ואם הבלוג הזה אמור לתעד מעט מחיי, טבעי שיהיה בו זמן, בדרך כלשהי.

בחרתי לא לכתוב רשימות, אלא רק לצטט שיר. אני חושבת שהשיר הזה מייצג אותי יותר מאלף רשימות "אוהבת" בנאליות. בהמשך, כשמעט אתערה מחדש בישראבלוג, ודאי אוסיף רשימה של בלוגים שאני מעריכה.

העיצוב? פשוט. תמונת כותרת המשלבת הרבה תמונות (קרדיטים על התמונות:  puimun, snowskadi, silverstris, vandervals, akeltaka, ryougirl, kiwikitty, mrs graves, smerfette. מומלץ להיכנס לגלריות הנהדרות שלהם ולהתרשם), גווני כחול מרגיעים, וזהו. בלי כיתוב, בלי תיאורים ובלי דבר. זה גם כן נובע מאותו מקום של הקיצוץ ברשימות. אני רוצה שהפעם יהיה ברור שהעיקר פה זה הפוסטים, השאר זה רק קישוט.

קצת על סגנון הבלוג באופן כללי: בבלוגי העבר שלי (והיו הרבה כאלה...), הסגנון תמיד היה מאוד רגשי, מסוג הבלוגים שהפוסטים בהם הם שפיכת רגשות מרוכזת, עם הרבה דגש על תיאור הרגש ופחות על תיאור המקרה עצמו - אני מניחה שאתם מבינים לאיזה סוג בלוגים אני מתכוונת. בשלב מסוים הרגשתי שאני כבר חוזרת על עצמי בכתיבה שלי, ונטשתי. עכשיו, אחרי יותר מחצי שנה, החלטתי לחזור, אבל לשנות סגנון. מעכשיו, אני הולכת לכתוב יותר מחשבות, יותר תהיות, להיות יותר פתוחה למה שמתחשק לי לכתוב, גם אם זה שונה לחלוטין ממה שכתבתי עד עכשיו. לתקוע סיפור או פאנפיק בין פוסט פוליטי לסיפור על הסלט שאכלתי אתמול. אני חושבת שכתוצאה מכך הבלוג יהיה הרבה פחות איכותי, הרבה פחות מעניין, ומכך גם יהיו לו הרבה פחות קוראים מאשר בבלוגים קודמים שלי. אבל לא אכפת לי כרגע, ואני מקווה שזה גם לא יפריע לי בהמשך. מאוד חשוב לי לדעת שאני כותבת, עושה משהו, ולא רק טובעת בים הקריאה... ומלבד זאת, בחצי שנה האחרונה הרגשתי פשוט מעט עמוסה מדי, כשאין לי איפה להוציא מחשבות. לכן, בראש ובראשונה, הבלוג הזה ישמש לי כהגיגית, להוציא את כל מה שתקוע לי במוח כדי להשתחרר. אני מזהירה אותכם מראש שעליכם יוצאו הדברים....


שלכם עד לפעם הבאה,

מינרווה.

נכתב על ידי מינרווה , 10/11/2007 23:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למינרווה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מינרווה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)