| 4/2005
על הלימודים, הצבא, והתסכול.
הצבא, הלימודים והתסכול
הקדמה:
לאחר שאבד לי הטקסט המקורי, צברתי כוחות, ואני אנסה לכתוב את זה שוב, בסגנון אחר, תבלו.
זו חתיכת קריאה ארוכה ומשעממת אני חייב להזהיר אתכם :)
מחרתיים זה קורה, 3 באפריל, 2005 – אני מתגייס לצה"ל.
השאלה הגדולה היא איך ייראה השירות שלי. 3 שנים זה לא צחוק.
מורעל אני לא, אבל מעולם לא פחדתי משירות קרבי. הסיבה העיקרית לכך היא ככל הנראה אותה שנה שעברתי ביובל עילם – למדתי להתמודד עם כאב, עם רצון להפסיק באמצע, לעמוד באתגרים. באמת מומלץ, לכל מי שהולך להתגייס, לא רק לקרביים. יש שם חבר'ה נהדרים והכל חוויה אחת בלתי נשכחת.
ביום ראשון אתייצב בבקו"ם, ואכנס לוועדה הרפואית – שם כנראה הפרופיל שלי יצנח קשות. אם תהיתם, הפרופיל הנוכחי שלי הוא 82, ויום הגיוס הזה הוא גיוס לחיל התותחנים.
אשכנזי משתמט מאנייק אה?
לא בדיוק.
היום עשיתי את המבחן האחרון שלי באוניברסיטה הפתוחה בקורס ששמו "חישוביות ומבוא לסיבוכיות". מפחיד אה? ולחשוב שהקורס עצמו יותר קשה להבנה מהשם שלו.
אז על מה אני מדבר? אתחיל מההתחלה – 4 שנים אחורה.
בסוף שנת 2000, בכיתה יוד, התחלתי ללמוד לתואר במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. משרד החינוך בא עם תכנית לאפשר לתלמידי כיתת מחוננים ללמוד במקביל בתיכון ולבוא למפגשים של האוניברסיטה הפתוחה. "יעזור לך בחיים", "יהיה לך תפקיד טוב בצבא", "תחסוך זמן לימודים בחיים בהמשך", וכו'. שוכנעתי, והלכתי.
לקורס הראשון נרשמו 2/3 כיתה. לאחריו נשארו כ- 10 אנשים, ואחרי סמסטר או שניים רק אני, ועוד 4 אנשים. בהיותי בטלן בלתי נלאה, זה הישג מדהים. זה לא הפריע לי יותר מדי בלימודים בתיכון (שגם ככה לא עסקתי בהם יותר מדי), אז המשכתי.
שלוש שנים עברו, התיכון הסתיים, הלימודים לא. בידיי היה כמעט חצי תואר ראשון, ודחייה שהצבא נתן לנו בשביל לסיים אותו. יש כאלה שאמרו לי (ועדיין אומרים) שמה אני צריך את הלימודים האלה ישר אחרי תיכון, סיים צבא ואז תעשה מה שבראש שלך. האמת לפעמים אני מבין אותם. קל זה ממש לא היה, ולא בגלל חומר הלימוד, אלא בגלל שהאוניברסיטה הפתוחה מבוססת על הדבר הקשה לי מכל – לימוד עצמי. המשמעת העצמית שלי שואפת לאפס, אני עושה הכל בדקה ה- 91, נכשל במבחנים מחוסר תרגול, עושה מועד ב', ג'.. לעתים קורס חוזר אפילו (אבוי כמה כסף ביזבזתי להוריי על קורסים חוזרים).
בערך באותה תקופה החלה ההתקשרות שלי עם הצבא. ניגשתי למיונים ליחידות מודיעיניות וטכנולוגיות מובחרות ביותר, כגון פרוייקט גאמ"א, אפילו ניגשתי לתלפיות למרות שאני חלש בפיזיקה. לא עברתי לא בזה ולא בזה את השלב הראשון. התאכזבתי, כן, אבל לא לקחתי ללב. היה עוד מלא זמן (לפחות כך חשבתי לעצמי) ויהיו לי עוד הרבה הזדמנויות, אמרתי לעצמי.
ובאמת היו עוד הזדמנויות, רק חבל שלא יצא מהן כלום. עוד ראיון – עוד מכתב שלילי, עוד ראיון, ועוד כשלון וכך הלאה. תהרגו אותי, אבל אין לי שמץ של מושג מה הכשיל אותי, מה אותו דפקט מקצועי או אישיותי שמנע ממני להשיג משהו באותם ראיונות ומבחנים. ותשובות אתם לא תקבלו מהצבא. המקסימום של תשובה מעמיקה שתקבלו מהצבא זה "נמצאו מועמדים מתאימים יותר" – ואללה? מתאימים יותר? יושב מולך בן אדם שבגיל 19 יהיה לו תואר ראשון במדעי המחשב, מה יותר מתאים מזה? מדען טילים בכיתה ג'?
אבל אני לא אומר נואש, וממשיך לנסות, תמיד המשכתי לנסות,
ולהכשל.
שמרתי על אופטימיות, אני בן אדם אופטימי, אבל אותה אופטימיות דעכה עם ככל שהזמן עבר. התכתביות בלתי נגמרות עם הצבא עלו בתוהו, תמיד אתה מקבל תשובות סתומות מאנשים עם ראש קטן וחוסר יכולת לראות מעבר לחוק הייבש. אבל אני כבר למדתי להבין – שזה הצבא.
מתסכל.
כשמועד הגיוס התקרב שמתי לב שאזלו לי האפשרויות, אבל אז פתאום אבא שלי נזכר שיש לו כמה מכרים בעבודה עם קשרים בצבא, אז שוב החלה הפצצת הפקסים האינסופית.
מהר מאד הבנתי שגם זה לא יביא אותי ליעדי.
יש לי בעיה, אני עקרוני, לעתים יותר מדי, יותר מדי תמים אפשר להגיד. כל מי שמבין איך הצבא עובד יודע מה נותנים למישהו עם פרופיל 82 – קרבי, כמובן. אבל אני ברוב טפשותי האמנתי שגם עם הפרופיל הזה אצליח להתקבל ליחידה טכנולוגית מעניינת כלשהיא. הציעו לי מספר פעמים, בעיקר אמא שלי (איזה אמא לא הייתה שמחה שהג'ובניק שלה היה חוזר כל יום הביתה), להשתמש בכלי שבו השתמשו לפני, ועוד הרבה ישתמשו בו בעתיד – להמציא משהו בלתי ניתן להפרכה לשם הורדת פרופיל. אז עשיתי את זה, לאחר שאפסו הסיכויים שלי להשיג משהו בדרכים הישירות והמקובלות. מחרתיים, בבקו"ם אני מתייצב לועדה הרפואית שכנראה, בלית ברירה, תוריד לי פרופיל ותהפוך אותי מעשית לג'ובניק בפוטנציה.
אני? ג'ובניק?
אני אולי בטלן אבל אם יש דבר אחד שמפחיד אותי יותר מלפתור אינטגרלים משולשים זה השעמום – חוסר המעש, חוסר פעילות כללי, עיסוק בטפל, בסתם.
אלוהים, אני מעדיף לשרת בעזה, לפחות יש שם אקשן!
אז אני אלך לי, ג'ובניקיסט לעתיד, לבקו"ם, עם התואר הראשון שלי, אעשה הכל בשביל להגיע לתפקיד מכובד ורצוי טכנולוגי, ואקווה לטוב.
שלוש שנים זה לא צחוק.
מחר הוא היום הראשון של היומיים האחרונים שלי בתור אזרח חופשי, בעע!
לאחר שסיימתי להכניס אתכם לדיכאון (הידד לבלוגי דיכאון!) :) אגיד לכם שאין לכם מה לדאוג בגללי, אני לוקח הכל בקטנה, אין דה ליטל, כמו שאומרים. אלך לבקו"ם, אתווכח עם הקב"ן, ואהיה מוכן לשלוש שנים של הכנת קוראסונים ושליחת פקסים!
לילה טוב!
| |
| כינוי:
בן: 39
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
