בלוג סיפורים [:

בפרק הקודם:

ניסיתי לצעוק, ניסיתי לזוז. לא הצלחתי לעשות כלום.

אחרי שעה אמא שלי הגיע. לקחו אותי לטיפול נמרץ בבית חולים.

בדרך התעלפתי.

איך זה קורה לי תמיד?

פרק 11:

זה כל כך מוזר מה שקורה עכשיו. אני שוכבת פה במיטה בבית חולים, ואין לי מושג למה.

יש לי גבס ברגל, תחבושת ביד, וכואב לי נורא. אבל אני לא זוכרת שקרה לי משהו... אין אף אחד מוכר בחדר.

ליד המיטה שלי ישנה אישה אחת... היא כנראה הייתה כל כך עייפה שהיא התבלבלה במיטות.

לא היה לי לב להעיר אותה אז השארתי את המצב ככה.

ניסיתי לקום מהמיטה, אבל לא הצלחתי. לא הבנתי מה קורה סביבי. אין אנשים שאני מכירה בכלל...

אחרי זה נרדמתי. אולי אני יקום במצב שפיותי יותר טוב...

כשהתעוררתי בשנית בחדר שכוטלם זרים לי בו ושאין לי מושג מה קרה לי, עמדה מעליי אותה אישה ששכבה לידי מקודם, ורופא מבית החולים.

"סליחה... אתה יודע אולי מה אני עושה פה? חלה פה טעות... אין לי מושג איפה אני בכלל..." אמרתי לרופא.

"ניצני..." אמרה האישה. זה היה השם שלי.

מאיפה היא יודעת את השם שלי?... בטח זה מאיזה רשימות בבית החולים...

"כן..." עניתי בטבעיות. "איך את מרגישה מותק שלי?" שאלה אותה אישה. עכשיו זה היה מוגזם. איזה רופאה תקרא לי 'מותק שלי'?

"לא נראה לי שמותר לרופאים לפנות אלינו בצורה כזאת... הייתי מעדיפה שתקראי לי פשוט ניצן." אמרתי

"ניצן, זאת אני אמא..." אמרה האישה, אני חושבת שהיא משוגעת במקצת...

"אני במחלקה פסיכיאטרית?" העזתי לשאול.

הרופא ששתק כל השיחה בצד, לקח את האישה המשוגעת החוצה. סוף סוף היא הלכה...

אחרי כמה דקות הרופא חזר, בלי האישה.

"האישה שהיתה פה, היא אמא שלך?" שאל הרופא. "לא." עניתי קצרות. "אם כך, איך קוראים לאמא שלך?" שאל הרופא. "קוראים לה.... אני.... אני לא זוכרת..." אמרתי ספק לעצמי ספק לו.

"ותני לי שמות של חברות שלך..." אמר הרופא בעדינות "אמ.... אני לא יודעת..." עניתי בלחש. מה קורה לי?

"כשהיא אמרה את השם שלך, את זכרת אותו?" שאל הרופא. "כן בטח." אמרתי

"ואת השם משפחה?" שאל הרופא. "הלל" עניתי בוודאות.

"אוקי. תנוחי קצת" אמר הרופא "רגע! תסביר לי מה יש לי! אני לא זוכרת כלום!" צעקתי אך הוא לא התייחס ויצא.

-

"היא לוקה באיבוד זיכרון חלקי." אמר הרופא לדנה, אמה של ניצן. "את הפרטים החשובים היא זוכת כמו שמה, גילה וכו'... אך כל השאר נשכח ממנה" דנה התחילה לבכות. "זה יעבור?" שאלה דנה "יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא." אמר הרופא. "יכול להיות שיהיה לה פלאשבקים מהעבר. שהיא תתחיל להיזכר בדברים. אם זה יקרה. תביאי אותה ישר לבית החולים." אמר הרופא. "ואיך היא? מבחינה בריאותית." שאלה דנה "זה עניין של שבוע החלמה. אך... כשהיא תחזור הביתה, עדיף לא להזכיר לה דברים מהעבר. תגידי את זה גם לכל המכרים שלה. ולמנהלת הבית ספר. אל תאיצו בה. זה יכול לפגוע בהחלמה שלה." אמר הרופא, דנה התחילה לבכות

-

עבר שבוע מאז שאני פה. האישה שטוענת שהיא אמא שלי, היא כנראה באמת אמי, כי אני לוקה באיבוד זיכרון חלקי... כרגע אני לא יודעת מי הם החברים שלי, מי הם המשפחה שלי, מה המצב החברתי שלי, אם יש לי חבר או אין לי... זה הפרטים היחידים שאני אוכל לדעת. כל השאר אסור להם להגיד לי. זה יכול לפגוע בהחלמה שלי. נו, יופי. אני לא מאמינה שזה קורה...

________

תקשיבו אני יודעת שזה הפרק הכי קצר שהיה עד עכשיו... אני פשוט חייבת ללכת אני ממשיכה שפרק הבא יהיה ארוך במיוחד.