מה אני מרגישה עכשיו?

אני מרגישה לחץ. לחץ בחברה, בלימודים, בהתנהגות.

אני מרגישה שאני עושה תמיד מה שמצפים ממני ולא מה שאני באמת רוצה לעשות.. למרות שאני יודעת שרוב הדברים שאני רוצה לעשות ואני לא עושה אותם מסיבה כזו או אחרת- הם לא בסדר, ואני יודעת גם שלא סתם אומרים לי לא לעשות אותם.

מה הטבע המעצבן הזה של בני אדם לעשות דווקא? בקטע של פרנציפ להגיד "לא, אני עושה מה שבא לי" ולא להסכים פשוט עם "אין בעיה" ולהמשיך הלאה.. פשוט להתווכח כל הזמן או לעשות וזהו.

למה אנחנו תמיד, תמיד אוהבים לעשות מה שבראש שלנו ולא מה שמצפים מאיתנו.

למה אנחנו יודעים לזהות טעות רק אחרי שאנחנו עושים אותה? ולמה אומרים "מטעויות לומדים" כשמרוב הטעויות אנחנו בעצם לא לומדים, ואנחנו ממשיכים ליפול באותו בור פעם אחר פעם.

אנחנו רואים את הסכנה מולנו ומעדיפים להתייצב מולה. זה לא אומר שאנחנו פחדנים? פחדנים מלהודות בזה? מעדיפים להגיד "עברתי" במקום פשוט להפסיק לפחד ולהודות, להגיד "אני לא יכול".

בכל אומץ יש פחד ובכל פחד יש אומץ.

אומץ של לעמוד מול בריון ולהתנצל, להודות בטעות.

מצד אחד זה אומץ, כי עמדת באמת שלך ועמדת בלי לברוח.

מצד שני, מי יודע אם פשוט פחדת לברוח כי ידעת שזה יחזור אליך בשלב מסוים, והעדפת פשוט לגמור עם זה?

החיים הם כמו מבוך.

אם נדע להיכנס בפניה הנכונה, נצליח להגיע ליעד.

ואם ניכנס בדרך לא נכונה, אנחנו פשוט נתבלבל ולא נדע לאן ללכת..

סביר להניח שהחיים, כמו מבוך, מציבים מולנו יותר פניות שגויות מאשר דרך אחת נכונה.

אחרי כמה פניות לא נכונות.. ניאלץ פשוט למצוא את הפניה הנכונה.

סינדרלה.