לצעוק, כשבטוחים שאף אחד לא שומע.

להתגבר על היצר הפיזי, לצעוק כי להרביץ גורם נזק לשני גופים ולפעמים אפילו ליותר.

להגיד "הוא התחיל" זה פאתטי, כי בתכלס- מה זה משנה מי התחיל? לשניכם הייתה אפשרות לעצור את זה וזה שאתה לא היית זה שהתחיל לא הופך אותך לגיבור, אלא העובדה שאמרת "זה לא לרמה שלי" ופשוט הלכת.

לקום וללכת כדי להוכיח למשפחה שלך, לחברים שלך, לעצמך- שאתה יותר בוגר מזה. שאתה אדם חכם, שעברת את זה, ולחייך כמו אידיוט על הכרית כשאתה נזכר בזה לפני השינה.

לא להגיד "כשהוא יתבגר אני אתבגר", כי כל עוד אתה תלוי באדם אחד אתה יכול להידרדר.

לקחת אדם בוגר כמודל לחיקוי, ולא אנשים שמצליחים רק כי יש להם סוג של כריזמה.

לצעוק לצרוח ולהוציא את כל העצבים עם הצעקות שלך,

שכולם ישמעו אותך, שישרוף לך הגרון בדיוק כמו ששורף לך הלב מרוב עצבים.

להילחץ, להתעצבן, לדמוע, לבכות בשיא ההיסטריה, כי אף אחד לא שומע אותך.

אבל אף פעם, אף פעם, אל תצא האידיוט שירד יותר מדי רמות.

אף פעם אל תצא האידיוט שכולם מדברים עליו.

סינדרלה.

אני אוהבת את הרעש של הטיפות, כשתוך כמה שניות זה הופך לגשם סוער.

אני אוהבת לשמוע את העצים זזים, כאילו נאבקים ברוח על מנת להישאר על הקרקע.

אני אוהבת את הצמרמורת שמקבלים כשממש חם מתחת לשמיכה, וברגע שמוציאים את היד חוטפים זרם שגורם לך לצמרמורת ולהתחרטות על אותו רגע בו חשבת שחם לך מדי..

החורף הוא תקופה שבה יש תחושה שהגשם ישטוף הכל..

כשאני מסתכלת על הבוץ שנשטף בכבישים בירידות (או עליות, תלוי איך מסתכלים על זה) אני מדמיינת שזה כל הג'יפה של הקיץ, כל ההתנהגות הבזויה, הלבוש המגעיל- ואני מדברת בצורה נורא קיצונית על הדברים הקיצוניים- שהתירוץ שלו הוא "חם לי נו".

אני חושבת כמה זה מצחיק שאומרים "בא לי חבר לחורף", אחרי שבקיץ החליפו חברים כמו גרביים למרות ש"חם לי נו".

הגשם נועד לשטוף את כל החטאים.. כאילו שבכל פעם שאנחנו עושים טעות, היא פשוט יוצאת אל האוויר כמו אוויר שחור, ורק הגשם יכול לשטוף את אותה הטעות..

אני חושבת שהרעמים נועדו כדי לעורר אותנו, וזה לא רק בצורת משל- כששומעים בום נבהלים, חושבים פעמיים, נכנסים להיסטריה בחשיבה של "אולי זה סימן?".

הברקים זה על אותו עיקרון, כשפתאום רואים אור מסנוור, כשעוצמים עיניים ופותחים אותן מחדש- אפשר לראות הרבה כי רואים את זה בבום, וכשאתה רגיל למשהו מסוים, רק בום או אור נורא חזק יכול לפקוח לך את העיניים מחדש.

 סינדרלה.

עריכה 15:28;

תודה לרנואר 408645 על הכותרת והמון דברים בבלוג.

יאי, מצאתי בלוג שווה. עכשיו אני אחרוש על הדברים שם :D

העברתי שבת עם חברות, באכסנייה, עם תפילות, צחוקים והדרכה.

הפעולות היו על כל הנושא של בינו ובינה;

על שמירת נגיעה, על לבוש צנוע ולא צנוע, על נישואים, על ערכים.

אני חייבת לציין שהשבת הזו נורא חיזקה אותי מבחינה דתית.. מעולם לא חשבתי שאשמור נגיעה, ועכשיו זה נראה לי הגיוני.

מעולם לא חשבתי שאני אפסיק ללבוש מכנסיים, וגם זה נשמע לי הגיוני עכשיו.

אני לא יודעת אם זה באמת יקרה, אם אני באמת אפסיק להיות מי שאני ואתחזק בעקבות השבת הזו..

אבל אני אצטרך לחשוב על זה עוד קצת.. ובינתיים? אני בקושי בת 15, אז כדאי שאני אירגע.

לעולם לא אשכח..

ג'ינג': "אני אשמור עלייך כל-הכל זה מלמעלה.. אז אל תבכי ה-רציתי רק לדעת שאני שלך.. רציתי רק-את האחת של חיי-את לאאא דומה לאאאף אחת.."

"איזה מסכן הסוס. אומרים לו דיו. מה זה דיו? מה, הוא חמור? מי שיגיד לי דיו, אני אדיה אותו!"

היבהלות מכרית לפרצוף בעקבות חוסר ידיעה לגבי כוח המשיכה.

איילת: "נו זה מופסה! דמיינו שזה גבוה.. *בום* אבא אבא!" ומתחילה לרוץ על ארבע.

סינדרלה