המסך יורד, ההצגה ממשיכה.

לא להרגיש את הריקנות הזאת ששואבת את כל התחושות,שואבת את הרצון לאכול,לזוז, לחיות, לדבר

הכל רק לא להיות בבית

הרצון הזה להיות רחוקה כמה שיותר.. לסבול בסמינרים, להנות עם חברים, לחפש מה לעשות ולהתקע לאנשים

אז היום נשארתי

ועד כמה שקשה להודות אני מקנאה קצת שיהיו בלעדי ויהנו

והריקנות הזאת,

לא לעשות כלום חוץ מלשמוע שירים

ולכתוב

בלי רצונות, בלי שאיפות, בלי רגשות.

בלי אני מתגעגעת... אני שונאת.. אני שמחה...אני מתחרטת...