המסך יורד, ההצגה ממשיכה.

ואם אני הולכת עם ניר ואתה מדבר איתו אני לא אלך

ואם זה מפריע לך אתה יכול ללכת בעצמך

ואני אדבר ואגיד מה שבא לי

ואם זה לא מתאים לך אז אתה מוזמן לא להקשיב

ובכלל אם זה לא מתאים לך זה לא מתאים לי

כי "אנחנו מעולמות שונים" ואני לא בתכוונת להשתנות בגללך.

4 בבוקר ואני לא מפסיקה לשמוע שירים שלך.

אתה יודע? החודש הייתי עם חמשה בנים, כן אפשר לקרוא לזה סוג של תקופת מרמור

והנה אני חושבת עליך עכשיו

שבכלל הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה ביולי.

אתה לא מוכן לשמוע ממני, לדבר איתי, לראות אותי, להקשיב

אני יודעת, אני מפגרת.

כשיש לי אותך אני רק מתחמקת ושאתה לא פה אני רק רוצה אותך.. ואז שוב יש לי אותך ושוב אני מתחמקת,

עד שאני מאבדת אותך לתמיד.

אני שומעת אותך שר ומדמיינת שאתה כותב את השיר הזה עלי, מעניין אם אתה חושב עלי לפעמיים,אני מדמיינת שאולי במקרה אתה גם ער ואולי אפילו מסתכל על תמונות שלי ונזכר בתקופות יפות שלנו.

תמיד דיברת על רגשות ואני תמיד נמנעתי ואתה ודברת על ניצוץ ותחושות שעוברות עליך

ואני אף פעם לא אמרתי, ואתה אף פעם לא תדע

אני אוהבת אותך.

"מתי את תביני אותי ותראי שאני מנסה לברוח מהכאב

שלי ושלך, שלנו ביחד, ואין פיתרון מלבד שאלך

לתמיד"

עברה שנה ולא הצלחתי לגרום לך להקשיב לי,

ואתה צודק כי כמה פעמים אפשר להתנצל.

אני מקווה שיום אחד אולי אצליך לגרום לך לסלוח לי.