רציתי שתגע בי, כדי שאני אדע שאתה באמת פה, בדיוק כמו שהבטחת.

רציתי שתלחש לי לאוזן דברים נעימים, שתגרום לי לחייך.

רציתי להרגיש איך יוצאות ממך הידיים הגדולות ומקיפות אותי לאט לאט,

מגנות עליי.

רציתי שתסתכל לי בעיניים, ושם אני אראה שאתה תמיד פה להציל אותי.

רציתי לבכות, כדי שתשאל אותי מה קרה ותנגב לי את הדמעות מהלחיים.

רציתי לספר לך, באמת שרציתי.

אבל במקום זה, המשכתי לשבת על שפת המדרכה, כשאתה עשרה סנטימטרים ממני, לא נוגע ולא לוחש, לא מגן ולא מדבר.

שקט, דממה.

בעטתי באבן הקטנה שהייתה לידי, אתה הסתכלת שמאלה.

השפלתי את הראש לברכיים, אתה קמת.

פתחתי את הפה כדי להגיד לך, אתה שמת את הידיים על האוזניים, בהיסח דעת.

בכיתי, אתה קמת.

ולא נגעת, לא לחשת, לא הצלת, לא הגנת, לא שאלת ובכלל לא הקשבת.

רציתי לרגע למות, רק כדי לראות אם בכלל תתגעגע אליי.