אני מסדר את החדר, היא תכף תגיע. אני פשוט לא מאמין שזה הולך לקרות.
כבר שלוש שנים שאני איתה, והיא באמת היחידה שאי פעם אהבתי.
אני לא יכול לדמיין איך היא תגיב.. פשוט לא מסוגל לתאר.
היא נכנסת אל החדר.. אלוהים, הבושם שאני כל כך אוהב.
וזו היא, זה הריח שלה.
והג'ינס הצמוד, והחולצה, והאיפור העדין, והשפתיים עם החיוך המתוק, והעיינים הגדולות האלה שמדהימות אותי כל כך.. אני רוצה לומר לה כמה שאני אוהב, למרות שאני מתאר לעצמי שהיא כבר יודעת.
היא מחייכת אליי ואני שואל לשלומה. היא רוצה נשיקה, ואני רק רוצה אותה צמוד ולומר לה כמה שאני אוהב.
אז אני עושה את זה.. ותופס לה את היד, ולוחש לה באוזן " אני אוהב אותך, אוהב אותך כל כך. מעולם לא אהבתי אף אחת כמו שאהבתי אותך, ואני יודע שאם אני איתך זה יהיה עד סוף חיי..
ובידיוק בגלל זה... בידיוק בגלל זה, אני רוצה שנחתוך.
היא לא מבינה, וקצת מתרחקת, וחושבת שהיא באמצע חלום, או סרט, ובטוחה שאני צוחק..
" מה..?" היא קצת נלחצת..
אז אני מנסה להרגיע, ואומר לה שאני אוהב אותה מכאן עד הירח, ושבאמת ואין לי מישהי אחרת, אבל שהיא צריכה להבין שאני כולה בן עשרים וארבע, אבל מרגיש נשוי עם שני ילדים.
"זו לא את, את מושלמת, אבל אני רוצה לטעום עוד קצת מחיי הרווקות ואני יודע שכשאני איתך זה לא יקרה "
היא נשברת, והעייניים שלה, העיינים הגדולות האלה שמדהימות אותי כל כך.. מתחילות לדמוע.
היא אומרת לי שאני הכל בשבילה, ושהיא לא רואה את עצמה ממשיכה בלעדיי.
היא מתחננת שאשקול את זה שוב, אבל אני החלטי ואומר לה שכבר אין על מה לדבר..
"אני יודע שיהיה קשה בהתחלה, גם לי לא פחות.
כדי להקל על הסיטואציה תדעי שמחר אני לוקח מזוודה ועד סוף השבוע אעזוב את הדירה ואעבור לגור בת"א.
את הרי יודעת רחוק מהעין רחוק מהלב.. "
היא כבר לא מחזיקה את עצמה יותר, היא שבורה, ובוכה, ומנסה לדבר ללא הצלחה, והלב שלי שבור לאלפי רסיסים.
קשה לחתוך קשר כזה, אחרי כל הזמנים שעברנו יחד, אחרי שלוש שנים של אהבה ענקית.
היא יוצאת בסערה מהחדר, לא אומרת לי מילה. פשוט ברחה וטרקה אחריה את הדלת.
ואני נשען על הקיר, תופס את הראש, ומקווה שהיא תיהיה בסדר, ושעשיתי את הצעד הנכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
