תמיד חיפשתי להיות מקובלת, שיהיו סביבי הרבה אנשים ויהיו לי הרבה חברים.
בזמן האחרון אני מבינה שזה בולשיט,
השלוש-ארבע חברות ממש טובות שלי שוות הרבה יותר מאשר כל ההרבה חברים סתם שלי.
הן כל מה שאני צריכה, לא סתם איתן אני שומרת על קשר קרוב בהרבה מאשר עם שאר החברים.
כי כשהיה לי יום קשה וסימסתי לאחת מהן ב23:00 בלילה אם אפשר שיחה,
היא עזבה הכל ודיברה איתי יותר מחצי שעה בטלפון כדי לעודד אותי.
וכי כשאני חוזרת הביתה לסופ"ש תמיד יש לי עם מי להפגש,
גם אם אני מודיעה להן רק יום לפני.
וכי ביום הולדת שלי השיחות טלפון המתלהבות מהן (וזה שהן צרחו לי את שיר ה"היום יום הולדת" באוזן),
היו הרבה יותר עוצמתיות ומרגשות מכל עשרות הברכות בפייסבוק.
וכי אני יכולה לדבר איתן שעות בטלפון.
וכי כשאני איתן הזמן עובר מהר מדי ופשוט כיף לי.
וכי כשאני חושבת על לשכוח אותן כפי ששכחתי כל כך הרבה אנשים,
הצביטה בלב הרבה יותר חזקה.
ובעיקר, כי כשאני עצובה ומבואסת, או אפילו סתם משועממת,
אני יודעת שאני יכולה להתקשר אליהן,
גם אם לא נפגשנו או דיברנו כבר שבועיים ויותר,
והן יענו והשיחה תזרום ואף תיגרר לשעתיים-שלוש בלי שנרגיש,
ואני אסיים את השיחה עם חיוך,
לא משנה כמה חרא הרגשתי לפניה,
ואני תמיד יודעת שהן שם.
ו-וואלה, זה חברות אמיתית.
אני לא צריכה את שאר הקשרים שלי,
שבכל מקרה די נשארו מאחור עכשיו עם השנת שירות והמחסור בזמן,
מספיקות לי הכמה חברות טובות האלה,
שאני יודעת שבאמת אוהבות אותי ושאני באמת אוהבת אותן.
ביומיים הקרובים שתיים מהן מתגייסות, ודי קשה לי לחשוב על זה..
למרות שבתכלס אני כבר מזמן "התגייסתי" ובגלל זה אני בכל מקרה רואה אותן מעט.
פשוט מוזר לי לראות חברים מתגייסים,
הצבא מרגיש לי עדיין כל כך רחוק,
אני לא מסוגלת לחשוב עליו כחלק מהחיים שלי..
וכל פעם שמישהו קרוב אליי מתגייס זה מעין שוק קטן.
גאד כמה שלא בא לי להתבגר, אני רוצה לחזור לגיל 5 התמים והנחמד ><
יוצא לי לחשוב בזמן האחרון הרבה על כל האנשים האלה,
שפעם היו האנשים הכי קרובים וחשובים לי,
ועכשיו נשארו מאחור ככה שאני בקושי חושבת עליהם כבר.
אני תמיד ככה, נקשרת מהר ושוכחת מהר..
הייתי בטוחה שיהיה לי קשה, כי בבית הספר האחרון שלי כן יצרתי קשרי חברות עוצמתיים,
אבל מסתבר שאני כבר כל כך רגילה לפרידות,
שאני כבר אפילו לא מתגעגעת כמעט.
מדי פעם עוברת מחשבה כזאת, של "פאק, אני אמורה להתגעגע, הם היו כל כך הרבה בשבילי",
אבל בתכלס ביום יום, הם כבר בקושי במחשבות שלי..
זה די עצוב,
אני התרגלתי לחיות את היום, לא לחשוב לא על אתמול ולא על מחר,
ויש בזה בעיתיות.
מצד שני, אם הייתי שקועה מדי בעבר, או חושבת יותר על העתיד, בטוח שהייתי מתמוטטת,
גם ככה אני יותר מדי קרובה לזה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
thinking too much