lost in a sea of thoughts

הקופסא שלי הולכת ומתכווצת,

קירות סוגרים עליי ומחכים שאכנע

ואניח להם לכבות אותי.

רק עלטה ודממה מסביב,

רק בתוכי הכל צורח,

מפחדת לפקוח עיניים,

מפחדת ממה שאראה, וממה שלא.

מתכנסת לתוך עצמי,

אין לאף אחד מקום.

לא לסמוך, לא לאהוב,

לא...

אין פה אוויר,

אין פה כלום,

אני ריקה מדי ומלאה מדי בו זמנית.

ככה זה דיכאון,

כמו לטבוע,

רק שאתה רואה את כל שאר האנשים סביבך נושמים.

אני שמחה, כי הגעתי למצב שבו אני יכולה לכתוב מבלי שזה ידרדר אותי,

אני מצליחה להכניס את עצמי למצב נפשי לכתיבה (גם כתיבה עצובה),

אבל לצאת מיד כשאני מסיימת לכתוב ולא לשקוע.

אני כותבת דברים עצובים כי הם יפים ולא כי אני עצובה,

אין לכם מושג כמה חיכיתי להגיע לשלב הזה :)