כוחן של מילים

פרק 2.

חיוך עלה על פניה, אך היא שתקה.

העבירה עמוד והמשיכה לקרוא.

25.8.03

כשהתעוררתי בבוקר לא היה לי כוח ללכת לביצפר, ההיתי עייפה מהמסיבה של אתמול.

אמא הרשתה לי ללכת ב-10. מי אני שאתווכח?!

כשהגעתי לביצפר זכיתי לחיבוק ונשיקה מאוראל. הוא כזה מתוק!

כל החברות המשיכו לקפוץ עלי, חוץ מסיוון.

ראיתי אותה יושבת בצד ובוהה. אפילו לא שמה לב שנכנסתי.

מיד ניגשתי אליה ושאלתי לשלומה.

היא אמרה שהמצב גרוע.

שאלתי מה ז"א?איפה?למה?

והיא אמרה לי "בבית".

ידעתי תמיד שיש בבית של סיוון בעיות ואף פעם לא דחפתי את עצמי לדעת מה..כי ידעתי שקשה לה לדבר על זה והיא מסתגרת ישר שמדברים על זה.

פתאום שמתי לב שסיוון החלה לבכות.

"סיווני! די מה קרה? רוצה לספר לי?"

"דנה אכפת לך אם אני יספר לך יותר מאוחר? אני פשוט חייבת לעכל.."

"אין בעיה מותק!" עניתי מהר.

מיד אחרי זה הנחתי לה להיות לבד עם עצמה. לא חלפו 20 דק' והיא ניגשה אלי.

ביקשנו מהמורה להסטוריה לצאת מהשיעור שלו כי זה ממש דחוף, והוא בהבנה מלאה הסכים.

כולם ידעו פחות או יותר את המצב של סיוון. לכן כל המורים התחשבו בה.

התיישבנו על הגדר בחוץ וסיוון החלה לדבר:

"תיראי דנה אני יודעת שעד היום לא סיפרתי לך על המצב בבית, ומצד אחד אני שמחה שאת לא צריכה לסבול את זה אבל מצד שני את בטח רוצה לשמוע ולעזור."

"כן.." נדחפתי בין השורות.

"אבל תביני שקשה לי לדבר על זה.." המשיכה סיוון.

חיבקתי אותה חיבוק חם ואוהב ואמרתי לה שהיא יכולה להרגיש בנוח איתי.

היא עצרה דקה, לקחה אוויר והמשיכה

"תמיד היה מצב בבית שאמא ואבא לפעמים רבים, ותמיד חשבתי שזה מצב בכל בית שבני זוג רבים מידי פעם. אבל כשההיתי הולכת לחברות וההיתי רואה שהמצב לא דומה אפילו הבנתי שמשהו במשפחה שלי לא בסדר..ועכשיו המצב הרבה יותר גרוע.."

"אני מצטערת מותק...מה ז"א יותר גרוע?!" –שאלתי

"תמיד בכל הטלנובלות שהגבר חוזר מאוחר זה אומר שהוא בוגד באישתו?!"

"נכון..אבל מה זה קשור לריבים של ההורים שלך?"

"אז זהו..שאבא חוזר מאוחר מהעבודה..יותר מידי מאוחר."

"נו אולי יש לו באמת הרבה עבודה..אל תחשבי ישר שלילי.."-ניסיתי להרגיע את הרוחות.

"לא, את לא מבינה!!! זה לא עבודה! אמא בדקה את זה ויש לו מישהי.."

"ואת מפחדת שהם התגרשו נכון?"

"איזה ילד רוצה שההורים שלו ייפרדו?" אמרה סיוון

"אולי זה עדיף בשבילך, את סתם סובלת ככה מהריבים שלהם.

תחשבי שכשהם ייפרדו  הם לא יריבו ותוכלי להיות אצלם בכיף ובנוח"-ניסיתי לנחם..

"אולי באמת...."

רציתי לדחוף משפט שיעלה חיוך, משהו כמו "ותוכלי ללכת לבית של ההורה השני במקום לביצפר!"

אבל ידעתי שזה לא הזמן.

הצלצול החל לנגן, הבנו ששיעור היסטוריה כבר ניגמר וחלטנו לחזור לכיתה לפני שהמורה לפיזיקה תיכנס.