פרק 4
היא היתה כל כך מבולבלת ממה שקראה,
מצד אחד היו לה כל כך הרבה העשרות לגבי המקרה-
ומצד שני כלום.
היא היתה צמאה למידע,
כל דבר שיכול לתת רמז.
היא המשיכה לקרוא.. ורק חיכתה לרמז הבא.
19.9.03
".... התיישבתי בפארק על הספסל, וניסיתי לחשוב מה המהלך הבא שלי.
ומה לעזאזל רוצים ממני חבורת הבריונים האלה.
את מי לעזוב? למה שיהרגו אותי?
אני בכלל לא מכירה אותם!
אני חסרת אונים ולא יודעת כלום.
לא יודעת למי לפנות כבר... וחוץ מהצרות האלה יש לי עוד המון.
סיוון לא מדברת איתי,
אריאל מתרחק,
עכשיו גם סבא, הוא חולה,
ותוצאה מהמתח הזה אבא ואימא רבים כל היום.
ועכשיו מאיימים עלי שיהרגו אותי.
רציתי לבדוק עוד על החבורה הזו, אבל פחדתי. פחדתי נורא.
אולי הם רוצים שאעזוב את אריאל?-אבל הם חבורת בנים, למה שירצו אותו?
חיפשתי באינטרנט על הכנופיה שמהם הם באים.
לתדהמתי גיליתי, שהמנהיג שלהם זו בכלל ילדה בת 14!
בגיל שלי!, שולטת בבנים יותר גדולים ממנה.
עכשיו הכל מובן, היא זו שרוצה את אריאל.
אני חייבת לעזוב אותו או שהם יהרגו אותי.
צללתי לאריאל ואמרתי לו שאנחנו חייבים לדבר.
קבענו בבית קפה שמתחת לבית שלי בשעה חמש.
הוא הגיע, ואני גם, אך לא רק שנינו ההינו שם...
גם הם.
הם הסתכלו עלי ובחנו כל צעד שלי, כל מילה שלי.
הם עקבו אחרי כל דבר שעשיתי בחודש האחרון.
מהרגע שבאתי לבית-הספר, עד הרגע שהלכתי לישון.
עוד יותר פחדתי, שלא יחשבו שאני נפגשת איתו כדי לספר לו על זה.
ואז ישלפו סכין או אקדח ויעשו לי מה שהם מתכננים.
התחלתי לדבר עם אריאל ואמרתי לו שזה לא הולך ואנחנו חייבים לקטוע את זה כאן.
דיברתי מתוך לחץ, זה לא מה שבאמת רציתי, אבל לא היתה לי ברירה.
הוא אמר לי שהוא מצטער על הזמן האחרון, הוא היה עסוק מאוד עם החברה של דוד שלו מחו"ל, הוא עזר לו בכל מיני דברים.
ושהוא לא מבין למה להיפרד אם שנינו אוהבים.
החלטתי לקטוע את השיחה לפני שבאמת יהרגו אותי.
אמרתי לו שאני מצטערת, קמתי והלכתי.
כל כך קיוויתי שיום אחד אוכל לספר לו את זה.
רציתי שכל זה יגמר.
מאוחר יותר שהגעתי הביתה חיכתה לי מעטפה ירוקה על המיטה.
היה מודפס עליה: "לכבוד דנה."
פתחתי אותה בהיסוס.
ואז התחלתי לקרוא:
"כל הכבוד, עמדת במשימה.
עזבת בדיוק את המטרה.
עלייך להתרחק ממנה עד להודעה חדשה.
אם תספרי את זה למישהו, נגרום לחייך להיות סיוט עבורך.
ראי הוזהרת..."
ההיתי לבנה.
קפאתי במקומי ולא זזתי במשך 10 דקות.
אבל ירדה מליבי אבן שזוהי היתה המטרה ושעכשיו יצאתי מכלל סכנה.
בערב גיליתי שהבעיות בחיים שלי לא נגמרו.
המורה לאנגלית ולהיסטוריה נתנו לי נכשל- וזו סיבה לריתוק,
סיוון לא מדברת איתי,
אין לי יותר חבר ואני מתה מפחד להתקרב אליו,
ההורים הודיעו לי שסבא נפטר ומחר ההלוויה,
הם צריכים לגבר איתי לגבי המשך החיים מעוד חודש.
לא האמנתי שזה קורה לי, הצרות רק גדלות ומתווספות,
צריך לשים להם קץ. "
עכשיו היא בכלל לא ידעה מה קורה כאן.
עכשיו היתה לסיבה שאמרו לה יותר סיכויים.
היא כבר לא הבינה מי עשה מה ואם הוא עשה.
היא כמעט התייאשה.
אבל לא!
היא לא התייאשה.
היא רק אגרה יותר ויותר כוחות.
המשך יבוא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: