אני חושב שהמצב הזה שאני נמצא בו כבר כמה ימים, הדילמה הזאת שאני מתחבט בה כמעט כל דקה ביום נובעים מההעדפה שלי להשאר עם משהו קבוע ואהוב במשך הרבה זמן מאשר להחליף ולצבור חוויות שונות.
זה תמיד בא לידי ביטוי בקשרים ארוכים, במסגרות שונות שהייתי בהן, ובזיקה למקומות ולאנשים מסוימים.
ככה למשל, לא משנה כמה חבר עשוי לפגוע בי, יהיה לי קשה לעזוב אותו-וכאן הוא צריך להזהר.
או ככה למשל, התקף נוסטלגיה קטן מעורר רצון לחזור להיות בקרבתו של בנאדם שפעם היה מרכז עולמי, ועכשיו הוא מושא געגועים רחוק.
תמיד ידעתי שבתקופות שונות בחיים אני אעדיף קשר מסוג שונה.
הקשר האחרון שלי, ואולי המדהים מכל אלו שהיו לי היה קשר הדוק וקרוב, כמעט כל הזמן ביחד וחוויות מכל הסוגים בזמן קצר יחסית, אך ארוך לקשר.
ואני אומר שהוא היה המדהים ביותר, כי אני חושב שהוא היה היחיד שענה לי על הדרישות של המרחק והאופי. באותו זמן רציתי קשר עם מישהי קרובה, חיפאית, וקשר עם אופי צמוד אוהב ומבין.
למזלי רוב הקשר באמת היה כזה, מלבד ההתחלה והסוף.
אבל עכשיו? יש לי צורך בקשר עם מישהי רחוקה גאוגרפית. מישהי שאני רואה אותה די הרבה, אבל הבית שלה רחוק.
כדי שבסופי שבוע יהיה מעניין. כדי שבאמצע שבוע יהיה קצת ריחוק. כדי שיהיה מקום לחפש לשפר ולהעשיר, כדי לא לתת לדברים קטנים להרוס משהו נהדר.
זאת בקשה גדולה מדי?
מסתבר שלא, הצבא סידר לי בדיוק את מה שאני צריך, ועוד בעטיפה יפיפיה שגם פנימיותה גרמה לי לשבת בלסת שמוטה כמה וכמה דקות עד שהבנתי שאני נראה כמו מפגר.
ומצד שני, שיחת נוסטלגיה אחת העלתה בי מחדש את כל ההתלבטויות, הפחדים והצלקות מפעם.
ומה אם אני שוב אכשל, למרות שפעם שעברה חשבתי שעשיתי הכל בסדר?
ומה אם המרחק באמת יגבור על זה?
ומה אם הנוסטלגיה הזאת היא ספציפית לאותה בחורה שהייתה חשובה לי יותר מעצמי?
ומה אם אני לא אהיה "גבר בטירוף"?
הגיע הזמן לשבת עם עצמי לחשבון נפש.
מזל שיש לי דג קרב קטן שאפשר לבהות בו ולתת למחשבות מכל התקופות להסתובב לי בראש עד שיגיע הפתרון.
כי כזה אני, מצליח לפתור הכל, לא משנה כמה זמן זה יקח.
אין דבר העומד בפני הרצון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
