בשנים האחרונות מיושמת בישראל מדיניות הרסנית שהולכת וממוטטת את ההשכלה הגבוהה. המדינה מקצצת בתקציבים, וכדי "לפתור" את המחסור במשאבים היא מקימה ועדות "רפורמה", המפקיעות מציבור הלומדים, המלמדים והעובדים בקמפוס, ומהחברה בכללה, את הכוח להשפיע ולקבוע את עתיד ההשכלה. זכות ההחלטה על עתיד ההשכלה הגבוהה היא שלנו – סטודנטים, מרצים, מתרגלים, עובדי מנהל, עובדי קבלן, ושל החברה כולה – לא של הוועד המנהל ולא של האוצר, התעשיינים או כל גוף זר אחר.

אנחנו צריכים/ות לשאול את עצמנו: מי מחליט איך יחולק התקציב? מי מחליט מהו תחום מחקר ראוי? מי מחליט מי יועסק, ובאלו תנאים? מי מחליט מי זכאי ללמוד , ומה ילמד? המהלך שמובילים הכלכלנים, התעשיינים ואנשי העסקים, שמושלים ביד רמה בתהליך ה"ייעול", איננו רק אנטי-דמוקרטי אלא גם אנטי-חברתי: הוא מנציח את סגירת שערי האוניברסיטאות בפני ציבורים שלמים, שאינם יכולים להתחרות בכוח ההשפעה החברתית והכלכלית של המפריטים. ועדת שוחט מהווה את שיאו של התהליך. תהליך נישול ההשכלה הגבוהה מהציבור לטובת המגזר הפרטי. זהו תהליך הפרטתה של ההשכלה הגבוהה.

כשם שמפריטים היום את שירותי בריאות הנפש ואת הדיור הציבורי וזורקים אנשים לרחוב, כשם שהפריטו כבר את שירותי הרפואה ונתנו לרפואה הפרטית להיבנות מתוך הרפואה הציבורית, על חשבונה, ולהרוס אותה, כך יפריטו גם את ההשכלה הגבוהה. המוסדות האקדמיים יעשו נגישים עוד פחות מהיום, מנותקים עוד יותר מהחברה וכפופים ליעדי תפוקה ותוצרת שאין להם מקום באוניברסיטה, שהיא מוסד למחקר ולהוראה, של החברה ובעבורה.

אז במה מדובר בעצם?

שכר הלימוד הדיפרנציאלי הוא אמצעי יעיל להנצחת פערים חברתיים וכלכלים. כך תימנע מסטודנטים מהמעמד הבינוני-נמוך הנגישות למסלולי לימוד מבוקשים. רק לבעלי אמצעים ולקומץ בני-מזל משכבות מוחלשות יתאפשר ללמוד משפטים, רפואה, פסיכולוגיה, חשבונאות או הנדסת מחשבים. האוניברסיטה הציבורית שלנו, בסופה של הידרדרות הנמשכת זה שנים, תחדל לשמש ערוץ לניידות חברתית: רק בעלי הכסף יוכלו להרוויח כסף.

המלגות, כך אומרים לנו, יאפשרו לעניים להגיע לאוניברסיטה. אך למעשה זהו כלי נוסף לשימור הכוח בידיים מעטות ולהעצמת השפעתם של בעלי ההון והאידיאולוגים של ההפרטה. כנדבנים וכחברי ועדות המלגות, יבחרו הם מי ילמד ומי לא. משמעות הדבר היא, שהחומות הגבוהות המקיפות את מוסדות ההשכלה הגבוהה יעשו גבוהות יותר ויותר, עד שיהפכו לבלתי עבירות. בשערים יעמדו אילי ההון, פרנסי העיר, שומרי החומות.

שכר המרצים הדיפרנציאלי   הוא ביטוי של תעדוף תחומי המחקר לפי סקאלה כלכלית בלבד. התרבות נדחקת למקום שולי, מינורי, לא מתוקצב. בטווח הארוך - זוהי פגיעה קשה בדמותה של החברה. השכר הדיפרנציאלי הוא אמצעי לשבור את כוחם של המרצים כקבוצה מאוחדת, המסוגלת להיאבק על אינטרסים משותפים. המרצים יחולקו למעמדות נפרדים לפי תחומי ההוראה, כלומר ייווצרו תנאי העסקה שונים. עקרון זה מיושם כבר היום בהבחנה בין תוכניות הלימוד ה"רגילות" לתוכניות ה"מיוחדות" (הנקראות גם "חוץ-תקציביות", והכוונה ל"חוץ אקדמיות"), שם מלמדים סטודנטים המשלמים כסף רב ולומדים בתנאים משופרים. המרצים שלהם משתכרים בהתאם.

כל האמצעים האלו פירושם פילוג הכוח, הפרדה של הקבוצות בקהילה האקדמית לפרטים שיתחרו ביניהם על אותם המשאבים, במקום שיקבעו ביחד מה יש לעשות עם משאבים אלה. בעקבות ה"רפורמה" תיווצר הבחנה מהותית בין מרצה למדעים מדויקים למרצה לאמנויות, ובין סטודנטית עשירה לענייה, שתפגע ביכולת שלהם להיאבק יחד. דוגמא קיצונית ניתן למצוא במקרה של "המרצים מן החוץ" (ובמידה רבה גם הסגל הזוטר בכלל), שהם מפולגים לחלוטין וחסרי זכויות, ומדי פעם מפטרים אותם כדי לשמר את אין האונים שלהם. הם הקבוצה המופרטת המושלמת: אוסף פרטים שאין להם הכוח להתאגד, וקבוצות אחרות מסרבות לגלות סולידריות עם מצבם.

הפסקת הקביעות והעסקת המרצים באמצעות חוזים אישיים אינם מעודדים "מצוינות", אלא הופכים את האוניברסיטה לעסק, שאמור להניב תפוקות מדידות. האם מרצה שחרב הפיטורין מרחפת מעל ראשו יכול להתבטא בחופשיות? האם הוא יכול לחקור כל נושא? האם הוא יכול לראות את עצמו כשותף לקהילה האקדמית, ומחויב לכן לסטודנטים שלו (מהם יאלץ אולי להיפרד בסוף שנת הלימודים, ללא התרעה מראש)? שבירת הסכמי השכר הקולקטיביים של המרצים היא שבירת החופש האקדמי על ידי הפיכת  משכורותיהם לתלויות בחסדם של בעלי השררה הממונים עליהם.

החוזים האישיים אמורים כביכול למנוע את "בריחת המוחות" על ידי ייבוא "כוכבים" אקדמיים בשכר גבוה מהרגיל. אך  בעיית "בריחת המוחות" האמיתית היא בעייתם של מאות הסטודנטים לתארים מתקדמים, המוצאים עבודה בחו"ל, מפני שהאוניברסיטאות נדרשו על ידי האוצר לצמצם את התקנים. יש פיתרון לבריחת המוחות: להחזיר לאוניברסיטאות את התקציבים הממשלתיים ולהשיב את התקנים לאלתר. יש למדינה את הכסף הנדרש לכך! רק בשלושת החודשים הראשונים השנה הסתכם העודף בפעילות הממשלה ב-6.5 מיליארד שקל.

צריך לומר זאת בבירור: הסטודנטים הם לא צרכנים, המרצים הם לא ספּקי סחורה, ההשכלה היא לא מוצר שווה-כסף!

ההשכלה היא זכות חברתית , הנשללת כבר היום מרבים מאוד בחברה הזו, ואינה מוענקת במידה שווה לכל הסטודנטים. לכלכלנים, לתעשיינים, לפקידי האוצר ולאנשי עסקים אין זכות להחליט בשביל הסטודנטים, בשביל המרצים, בשביל עובדי האוניברסיטה, בשביל החברה כולה, בשאלות הנוגעות למהות ההשכלה הגבוהה. זו לא זכותם – זו זכותנו. וזו זכות חברתית של כל אדם, בלי תעודת-מסכן ובלי הלוואות על חשבון הברון ולפי רצון הברון. ומשום שהזכות היא שלנו, אנחנו מוכרחים לתבוע אותה לעצמנו – זו חובתנו.

ניתן ליצור קשר ב -   student-coalition@googlegroups.com