| 9/2007
מקסים גילן | בארץ האויב
אני כותב בארץ-האויב
פתקים בצופן, כאילו למחתרת
כותב. אוהב את האויב
כמו בת-יענה סגורה בעיר קודרת.
אני כותב לי כאן ואז אומרים לי שב
אני כותב לי שם ואז אומרים לי שוב
קורע את המילים ולא רק הן
קובע תמלילים ללחן חסר-חן.
אני כותב בצער. לפעמים שנאה
פוקדת את חכי בסעודה עשירת-טעם
תבשיל של נקמות ושל יראה
מפני מה שיכול היה להיות כאן. פעם.
אני כותב גם בשמחה ולא דווקא לאֵיד
אני כותב כאן בדיוק. כותב כעד.
מוצג יציג. לא חלק מיריד.
נוכח-הניפקד. לא אופנתי כעת.
אך גם כַּשָּב,
בהסתכלי היטב סביבי
בתקוות-שווא,
אני רואה את האויב בכל. אפילו בי.
שיר מצוין, שמישהו מוכשר צריך להלחין, דחוף. מצאתי אותו בספר "בעט ברזל: שירת מחאה עברית 1984-2004" בעריכת טל ניצן. לא מדויק לקרוא לספר הזה שירת מחאה. בעצם מדובר כמעט בלבד בשירים אנטי-מלחמתיים, שהם רק חלק קטן מהמושג "שירת מחאה" בעיניי. אבל מצד שני מלחמה היא חלק גדול מהקיום שלנו כאן.
אני רואה בזה מעין כרך-אחות לאנתולוגיה "אדומה" שיצאה לאחרונה, אוסף של שירים של מחאה חברתית (היא ציטטה משם הרבה שירים). לפעמים שתי המחאות נפגשות. ראוי שהן ייפגשו, שני צדדים של אותו דבר. כמו בשיר הבא, שמופיע בשני הספרים:
דליה פלח | יום חמישי במאפיית אנג'ל
תלמיד תיכון מרמאללה קולע כל הלילה חלות
במאפיה יהודית. ינץ אור שישי חולי שבעתיים
בטרדת התכונה לקודש. יבוא האוטו של המאפיה
בעל הדלתות האטומות, ששיבולת מלוכסנת נחתכת עליו כשהן נפתחות.
החלות לוהטות וחורכות את כפותיו. הוא תופס וזורק, נפטר מאחת
ושוב מתגלגלת אחרת, מבריקה מביצה, זהובת שומשמין.
ציפורים שרות מגגות הרעפים ומעל מטעי השקדים.
הילדים שבחופש מכינים אבנים לחיילים היהודים.
בדרך כלל אין לי כח לשירה, במיוחד כשהיא מרגישה מאוד "שירתית". אני מחפש בשירה איזה יופי שקשה להסביר, מסוג הדברים שאתה מזהה אותם כשאתה רואה אותם, אך אחרת לא יכול לתאר (מאיר ויזלטיר כותב, "אי אפשר לסבול שירה פוליטית", ואני חושב שהוא התכוון לשירים כמו של אהרון שבתאי. אבל בשיר יש קסם או שאין, הפוליטיקה היא דבר משני. ע"ע "בעד!" של אלכסנדר פן). שומע שירת מחאה באוזניים: בוב דילן, קרוסבי-סטילס-נאש-ויאנג ("איידהו"), קצת ג'ון לנון, וגם בעברית: פרופיל 21, "ביירות" של זאב טנא (גרסה עברית מצוינת ל-I bombed Korea של קייק), אחרים. קורא דליה רביקוביץ, חנוך לוין. מה יותר חזק, שיר טוב של מקסים גילן או אישה בלי שיניים שמבקשת ממך שקל ברחוב בשביל אוטובוס?
מה זה שירה בכלל? האם זה עיסוק ראוי לקומוניסט? מה יכול להיות יותר אידיאליסטי ומנותק מזה?
מה ההבדל ששירה, טובה או רעה, מחוללת? מי קורא את זה בכלל?
הטיפוסים שאני פוגש כל יום באוטובוס מייצרים שירה בלי שהם מרגישים. הנה, למשל, מה ששמעתי אישה בת כ-50 באוטובוס אומרת:
מה הבעיה שלי?
שבורא עולם יותר מדי רחמן
זאת הבעיה שלי.
חופרים קברים ומוציאים
החוצה את המתים
בשביל שיהיה יותר מקום.
איפה אתה בורא עולם?
מתי תבוא כבר
תחיית המתים.
אבל המחאה שלה מעוקרת. גם המחאה של המשוררים. גם המחאה שלי.
אם הייתי יכול להביא את השינוי עם שירים הייתי עושה את זה. אך המנגנון כופה עלינו, דוחס אותנו, משטיח אותנו לאנשים חד מימדיים.
הדרך היחידה כמעט שהוא נותן לנו להתבטא בה מחוץ למסגרת-שמשמרת-את-עצמה היא באלימות. אי אפשר לשבור את הכלים של השלטון עם מילים ולחנים. בגלל זה אני גאה בחברים הבילעינסטים שהשיגו ניצחון קטן עכשיו: אלף דונם מתוך ה-2000 שהמדינה, המתנחלים, הקבלנים, הצבא והכיבוש גזלו מהם. הם הצליחו לעשות את זה כמעט בלי אלימות, וזה אומר הרבה יותר עליהם מאשר על המערכת, שמפעילה על הפלסטינאים כל סוג של אלימות שהיא רק יכולה. אם כל 3 ק"מ בגדר היו בעיתיים כמו הגדר בבילעין, כל התוואי היה כבר קורס. שמישהו כבר יכתוב עליהם שיר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
