חשבתי שהעסקה הזאת תסתיים בדמעות של אושר, אך את אלה החליפו דמעות של כאב.
נתלתי על טיפת התקווה האחרונה, למרות השמועות על מותם, קיוותי שאזכה לראות אותם, להעריך אותם, אך אוכל לעשות זאת רק על הקבר.
קיוויתי שאראה שני אנשים, תשושים, עייפים, מלוכלכים, אך במקום זה ראיתי שני ארונות שחורים שנכנסו לי ללב כמו הסכין הכי חדה שקיימת.
הייתי עיוורת לאמת, אנחנו נמצאים במלחמה יום יומית עם פראי אדם, עלובי נפש, כאלה שאיבדו כל רגש אנושי.
צריך לנקום את דמם, לנקום כל יום שלהם בשבי, כל כאב שלהם, כל כאב של המשפחות.
די להבלגה, די! זה לא מביא לשום מקום! הילדים האלה ועוד רבים אחרים מתו על קידוש המולדת הזאת, על הגנה על ארץ ישראל השלמה. צריך להראות לטרוריסטים ימח שמם שישראל היא מדינה לוחמת, אנחנו תוקפים בחזרה, לא עוד למדינת ישראל הקטנה המהוססת ה"שקולה" - תיכנסו בהם כבר!!!
היום מדינת ישראל מתאחדת לכאב אחד - לרגע אחד שוכחים, אין כאן שמאל ימין, דתיים-חילוניים, כולנו שותפים לכאב.
למרות הכל - אין לי ארץ אחרת!!!!
באלוהים הפסקתי להאמין כבר מזמן.
מי יתן והמשפחות ימצאו נחמה, ושסיפורו של שליט יסתיים אחרת.
יהי זכרם ברוך.
"וזה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר, לא געגוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
unlimited.
