Heart needs a home. It's a dark and empty road when you're alone

עד לפני שנתיים זה היה היום הכי שנוא עליי בשנה.

הייתי עושה אינסוף דברים רק כדי לא להדליק את הטלויזיה ולהיחשף לרוע הזה.

כשהתבגרתי יותר, הבנתי שאני לא אוכל להסתתר מהזוועות האלה לנצח. מחובתי כיהודיה לדעת, או לפחות לנסות לדעת מה באמת קרה שם.

אז התחלתי לראות סרטים ולקרוא ספרים, לאו דווקא ביום הזיכרון. אבל זה גרם לי רק לדעת יותר מבחינה היסטורית על השואה ועל הרקע. אני עדיין לא מבינה, וכנראה שלעולם לא אצליח להבין, איך מוח אנושי יכול ליצור מחשבות מרושעות כאלה? איך אלפי אנשים פעלו בעקבות היטלר? למה אף אחד לא התנגד? למה כל העולם ידע על הטווח הנוראי שמתרחש ופשוט שתק?

למה פגעו בנו בכלל? בגלל שאנחנו יהודים? האם מסתתר בנו יצר שטני שאין באף אדם אחר?

איך לעזאזל מישהו כמו אדולף היטלר ימח שמו, יכול להחליט שהגזע העליון הוא בעצם הגזע שלו? איך הוא יכול לקבוע כי יש להשמיד כל מי שלא מושלם? מי מושלם בעצם?

הומוסקסואלים? אנשים עם מוגבלויות? זקנים? צוענים?

איך איש אחד יכול להיות בעל עצמה כה רבה, עד שהוא באיזשהו אופן כמעט מצליח למגר אוכלוסייה שלמה מהעולם?

ושוב אני שואלת - איפה היה העולם? למה אף אחד לא התערב?

אני לא חושבת שאנחנו יכולים או צריכים להזדהות עם מה שעבר על יהודי השואה, כי כך בעצם נוריד מכאבם.

זה צריך להיות דבר עילאי ועצום, אנחנו בתור בנ"א שחיים כאן ועכשיו ובעצם יש לנו כל דבר שיש לנו לא יכולים להגיד שאנחנו מזדהים עם הסבל העצום של יהודי השואה, מבחינה מוסרית. הרי אם כל אדם שילך יחף, עם בגדים בלווים ורעב בטרבלינקה יבוא ויאמר שהוא הרגיש מה זה שואה והוא יודע מה זה שואה אנחנו בעצם נוריד מהחשיבות שלהם, מהפראות הנוראיות שהם עברו.

אני טסה בספטמבר למשלחת בפולין. אני רוצה להזדעזע, לראות את מחנות ההשמדה (אלו שלא נהרסו בידי הגרמנים) כדי שאני אוכל באופן האמיתי ביותר להעביר את הזוועות, כי ניצולי השואה נעלמים לנו מיום ליום...

כשתגדל

יהודה פוליקר

הרבה זמן לא כתבתי. יש לי כל כך הרבה דברים להוציא, אבל אני לא יודעת אם אני אדע איך. בכל מקרה, אני אנסה.

הייתי בבומבמלה בימים האחרונים של החופש, היה מדהים, בעיקר בזכות ההופעות של אביב והיהודים.

אני אפילו לא יכולה לתאר איך הרגשתי חרא לפני ההופעות, הייתי לבד כי אף אחד לא רצה לבוא איתי

(מדהים איך תמיד אני נמצאת במקום המתאים עם האנשים הכי לא מתאימים), אבל הכרתי שם כמה בנות מעפולה

שהיו איתי בהופעות, היינו  בשורה הראשונה ושרנו והתפרענו וזה עזר לי כל כך להשתחרר.

לרגע הרגשתי מנותקת מהכל, שכחתי איפה אני בכלל. לא הפתיע אותי שבסוף ההופעה של אביב הסתכלתי בשעון והיה כבר 3:00 כמעט.

הכרתי טונות אנשים חדשים, חלקם מקסימים וחלקם קצת פחות.

בכל מקרה, היה נחמד לצאת קצת מהשגרה ולהירגע קצת.

פתאום הבנתי שהשנה הזאת עומדת להיגמר. ונשארה לי רק שנה אחת כדי לסיים את ביה"ס. זה גרם לי לחשוב קצת יותר על החברות שלי עם אנשים ולהקדיש לזה יותר. בייחוד לחברה אחת. היא מקסימה. אנחנו כל כך שונות. גם בחיצוניות וגם באופי. אבל טוב לי איתה, למרות שעברנו אין-סוף עליות ומורדות הבנתי שהיא היחידה שבאמת הלכה איתי תמיד, מכיתה ז'. שתינו השתננו, התבגרנו, עברנו המון דברים ביחד.  אבל אני עדיין מרגישה שאני לא יכולה לפתוח רגשות בפניה, כמו לשלוח לה את הכתובת של הבלוג למשל.

אבל באמת שהתרגלתי, אני מופנמת וכנראה שאשאר כך תמיד. קשה לי לדבר על דברים שמפריעים לי באמת. קשה לי להיפתח.

אני מאד דעתנית ואני חושבת שבגלל זה קשה לי לדבר על דברים רגשיים.

הבנתי שיש סוגים של חברות, זמנית למשל, כמו אלה שהכרתי בבומבמלה. חברות של כמה ימים, שמשאירה חותם. זה כל הקסם שלה.

ויש חברות של אינטרסים. אלה שרוצים אותך למטרה מסויימת.

ויש חברות אמיתית. כזאת שלא זכיתי לפגוש אף פעם. אני מקווה שיבוא יום ואני אזכה לחוות סוג כזה של חברות.

פסח עבר סוף-סוף, אמנם לא כמו שרציתי, אבל בכל אופן, היה נחמד. לא שמרתי כמו שרציתי לשמור וקצת אכזבתי את עצמי. מחר אני אראה תוצאות על המשקל.

אני חייבת להשקיע בעצמי יותר, גם מבחינה לימודית וגם מבחינה חיצונית. אני כ"כ מזלזלת בתחומים האלה למרות שהם כ"כ משמעותיים בעיניי.

היה כיף להשתחרר.

"אם היה לי את הכח

               רק לקום ולברוח

                    האמת שדי נח כשצוללים"

מתחילים לראות תוצאות...

 יום רביעי 23.4.08