בלי לומר מילה .

הרגשה מוזרה כזאת ..

זה לא הרגשה של נמאס זה הרגשה של ..

כבר לא אכפת לי .

לא אכפת לי יותר כלום אני רצינית .

הגעתי למסכנה שאני כן מרגישה לעומר משהו ,

וכמה שאני ינסה להתנגד לזה ולהכחיש את זה ,

אני לא אצליח .

ועם שניר ..

לא יודעת ,

לא דיברתי איתו מיום שלישי ..

אבל אני לא חושבת שיצא מזה משהו רציני ,

למרות שיש סיכוי ממש ממש טוב ואנחנו די דומים (באופי , חוץ מהעבודה שהוא דיי סנוב . אבל חמוד .)

הייתי יכולה להיות עכשיו עם חברים ,

אם לא הייתי כל כך עצלנית .

סתם פוסט כי אני חייבת לכתוב משהו ,

אבל אני לא יודעת איך לומר את מה שאני מרגישה .

אולי אני פשוט ..

צריכה ..

לא למצוא לי מישהו אחר ,

פשוט להניח לזה ?

לתת לזמן לעשות את שלו ?

אני יודעת שהזמן עושה את שלו תמיד וזה הכי נכון ,

אבל כולנו בני אדם ובני אדם לא יכולה לשבת ולשתתוק ולחכות שהזמן יעבור .

דיי כבר נמאז לי להילחם בכולם ,

בניתי לעצמי תדמית שלא נותנת לי להיות עצמי ,

זה ממש מפריע לי בזמן האחרון .

ואני אוהבת את התדמית שלי ,

אני דיי מקובלת ,

יש לי מלא חברות שאוהבות אותי ,

יש לי מלא ידידים ,

אנשים מכירים אותי ,

אני נחשבת לילדה נחמדה ,

ויש גם ילדים שאומרים שאני יפה

ותכלס ?

אני דיי מצליחה ברוב הדברים שאני עושה ..

אבל ..

משהו מסריח פה .

כאילו ..

כאילו איזה משהו עומד להתפוצץ .

לא רע לי אם איך שאני ,

אבל אני לא מסתפקת בזה .

אני רוצה להיות אני ,

להפסיק להיות מושפעת מילדים אחרים .

ואני כל כך מושפעת .

למרות ש ,

לא רואים את זה .

אבל אני כן , אני יודעת את זה .

ואני שונאת את עצמי על זה .

אני לא יכולה יותר להתכחש לזה ,

אני אוהבת אותו .

אני יודעת שזה כאילו יום כן יום לא אבל זה לא נכון .

וגם ככה לאף אחד לא אכפת ,

זה לא באמת מזיז למישהו אם אני אוהבת אותו או לא ..

למרות שכל העניין איתו בשבילי זה כמו סימן שאלה אחד גדול .

מה הוא רוצה ממני ?

כאילו ,

במחנה ?

אם הייתי מסתכלת עלי ועליו מהצד ?

הייתי בטוחה שאנחנו מאוהבים ואנחנו פשוט מתביישים לומר את זה אחד לשני .

ואם הוא כן מרגיש אליי משהו ,

למה הוא אמר לי שלא ?

ואם הוא לא מרגיש אליי משהו ,

למה הוא פאקינג ממשיך לשחק בי ?

אני הולכת כמו איזה עיוורת ,

אני יודעת שיש שמה בקצה אור אבל למרות כל המאמצים שלי , אני לא מצליחה לראות אותו .

כבר נגמרו לי הכוחות ,

במי אני פאקינג נלחמת ?

כל הזמן "מה יחשבו עלי" "איזה פטתית אני" .

נמאס .

אני שונאת להרגיש פטתים אבל ..

כזאת אני .

פטתית .

ואני הלא אמיתי לגמרי ?

הייתה אומרת עכשיו :

"זין , שיהיה לכם בכיף , אני פטתית ואם יש לכם בעיה תפתרו אותה לבד"

אבל זה לא נכון .

אני חלשה .

אני פגיעה .

אני פוחדת .

אני לא רוצה שיחשבו שאני פטתית ושיבינו כמה אני פטתית ,

כי זאת אחת מנקודות התורפה שלי .

וגם המראה החיצוני .

במחנה היינו בבריכה והייתי עם בגד יש ביקיני בלי חלק עליון אחרי איזה שנה שלא הלכתי ככה (הגזמתי קצת , תתגברו .)

ורציתי להראות לעולם ,

"תראו אותי אני כוסית אני שווה יש לי גוף יפה אני 'מושלמת' אני לא פגיעה אין דרך שתצליחו לפגוע בי אני חזקה"

שונאת את זה .

שונאת את העובדה שאני צריכה להרגיש ככה בשביל ..

להיות ..

בטוחה שלא יפגעו בי .

אם הייתי מסתכלת על עצמי מהצד ,

הייתי אומרת על עצמי שאני ילדה מסכנה שפוחדת להראות את מי שהיא באמת .

(זה היה רק במקרה שהייתי מכירה את עמית האמיתית מספיק טוב .)

העמית האמיתית .

מי זאת בכלל ?

היא קיימת ?

מישהו שמע עליה ?

מישהו ראה אותה פעם ?

[

לא !!!

פאקינג לא !!!

אני לא אני .

לא אני .

אני ..

מוזר לי .

אני אוהבת את עומר .

אני אוהבת אותו ,

וזו נקודת התורפה שלי .

תתחילו לרדת עליי כמה מכתבים אני כותבת לו ושירים וזה ,

אני יפגע .

הכי הרבה שאפשר אני יפגע .

לפעמים ,

פשוט בא לי ..

להתנתק .

להיות לבד ,

לגמרי לבד .

השנה ?

לא היה לי קטע שהייתי בהפסקה פשוט לבד .

לבד .

תשאלו למה ?

מה יחשבו עלי .

גם השכבה שלי וגם הח'טים .

כי יש כל כך הרבה ילדים שיבואו לשאול אותי מה קרה ולמה אני עצובה ואני יודעת שיהיה לי קשה לשקר להם ולומר שאני בסדר ,

שהכל בסדר ושכלום לא קרה .

עכשיו זה לא הקטע של  "מה הם פאקינג לא רואים" ,

זה "למה אני פאקינג כזאת סגורה ?" .

למה ?

אני רוצה להיות קצת לבד ,

לחשוב לעצמי ורק על עצמי ,

להתנתק מכולם ולחשוב מה טוב לי .

לאן אני ממשיכה , לאן אני הולכת , ואיפה אני נמצאת .

יש לי כל כך הרבה חברות טובות ש ..

שאני עוזרת להן ,

והן גם רוצות לעזור לי ומתעניינות ושואלות וזה אבל ..

אני לא יכולה .

אני לא יכולה להיפתח למישהו עד כדי כך .

אני כל כך צריכה את תמרי עכשיו ,

כל כך ..

מכל החברות שלי ?

היא היחידה שהייתי חושבת לשתף אותה ברגשות הכי כמוסים שלי ,

ואני לא מדברת על אם אני אוהבת את עומר או לא .

זה כבר לא זה .

ואני מצטערת אם אני מעליבה חברות אחרות .

כבר נמאס לי להרגיש מזוייפת ,

נמאס .

אני צריכה ללמוד לחיות כמו שצריך .

לא להסתיר כל כך הרבה דברים מאנשים שרוצים לעזור לי .

אבל אני יודעת שהם לא יצליחו ,

אני סתם ירגיש אגואיסטית אם אני אספר להם ..

ואין אחד כזה ,

אין אחד כזה שיכול לעזור לי .

כל פעם שאני מנגנת אני חושבת על שניר .

זה נחמד דווקא ..

זה כאילו נותן לי אפשרות לחשוב גם על משהו אחר קצת לפעמים .

ותכלס ?

מגיע לו .

ואני יודעת שהוא לא הכי מקובל בעולם כי הוא ממש נחמד והוא חרשן ברמות .

אם עומר אוהב אותי למה הוא אמרא לי שהוא לא אוהב אותי ?

אני לא יכולה ללכת ולשאול אותו למה הוא ממשיך לשחק איתי ,

גם כי זה יפסק ,

וגם כי אני לא רוצה ללחוץ עליו יותר מידי ..

ואני כל כך אוהבת את מה ש"יש" בנינו ,

את התמימות ..

את האי וודאות ,

את העובדה שבמשפט אחד הכל יכול להשתנות ובמשפט אחר זה יכול לחזור למצב הקודם .

והכי אני אוהבת ,

שלמילים ?

כמעט ואין משמעות .

רק הקירבה , המבט ..

המבט הזה ,

כשהוא ישב ליד המדורה והסתכל על האש ,

ואני שבתי לעצמי "הלוואי והוא חושב עלי"

אני כל כך אוהבת אותו .

וכבר נמאס לי לחכות לו בחלומות כי בכמה חלומות שהוא לא יופיע זה רק יותר יכאב כי אני ידע שזה לא באמת קורה .

זה כזה תמים .

הוא באמת לא אוהב אותי ?