אתם מכירים את הימים האלה שאתם פשוט עצובים? אז היום זה אחד מהימים האלה.

למרות שאני בתקופה יחסית מאושרת בחיים שלי, בשבוע האחרון אין לי כל כך מצב רוח. מן עצבות כזאת שהתיישבה עליי, וכנראה היא נורא עצלנית, אז היא מסרבת לקום.

אני מרגישה שאני לבד. כן. פשוט לבד. אין לי עם מי לדבר.

אני מרגישה שכל האנשים שבטחתי בהם פעם פשוט לא שם בשבילי.

גם כשהרגשתי שהאנשים הללו כן היו שם, לא דיברתי איתם על מה שבאמת עובר עליי. אבל ידעתי שהם נמצאים שם, שאם אני ארצה לדבר תמיד יהיה לי איפה לשפוך את הלב.

עכשיו אני מרגישה שאין לי לאן ללכת.

אני משוטטת בבית הספר כמו זומבי, ומעמידה פני מתעניינת.

אולי זאת סתם העצבות שבקרוב תעזוב, ואולי לא.

בנתיים זה המצב.

ואני כבויה.