כן,

עבר זמן רב מאז כתבתי פה לאחרונה.

האמת היא שאני לא יודעת למה לא כתבתי, אולי תת המודע שלי היה צריך הפסקה.

אולי זה בגלל העומס.

אני קורסת מרוב מבחנים, אני לא מצליחה לנשום אחרי מבחן אחד וכבר צריכה לאסוף את עצמי ולהתכונן למבחן הבא.

אני מרגישה שבקרוב מאוד אני הולכת להתמוטט. אני לא מחזיקה מעמד.

אני מרגישה שהלחץ הבלתי נסבל הזה עוטף אותי ולאט, לאט משתלט עליי. אני זומבי, כל הזמן בית ספר, בית ספר בית ספר, בית ספר. בא לי להקיא עליו ועל כל הפוסתמות שמלמדות אותי, ובעצם צריכות לקבוע לי את העתיד.

מהצד השני יש לי גם את החברות שלי שלא עוזרות לי כל כך, והאמת היא שזו לא אשמתן. זו רק אשמתי. אני הקפתי את עצמי חומה כל כך גדולה וכל כך עבה שאני לא מסוגלת לדבר על דברים אישיים כמעט עם אף אחת מהן.

בעצם עם אף אחת.

אני מרגישה שלא משנה אל מי אני אתחבר עכשיו, תמיד אני ארגיש ואהיה בעדיפות שניה או שלישית, ואני יודעת שזה נשמע רכושני, אבל אני לא מדברת על הקשר בנינו. אני מתכוונת לכך שאם יום אחד יקרה לאחת מהן משהו ממש חשוב ומשמעותי אני לא אהיה מהראשונות שידעו על כך מהן. אם הן יהיו עצובות אני לא אהיה זאת שהן יפנו אליהן.

אבל זה לא בגלל שמשהו דפוק אצלי באישיות, אלא בגלל שהתעוררתי מאוחר מדי, שלכל אחד יש את הקבוצה שלו, ואת החברים הטובים שלו.

ואני נשארתי תקועה באמצע. עם קבוצה של חברות שאני אוהבת מאוד מאוד מאוד, אבל שהן אוהבות אותי הרבה פחות ממה שהן אוהבות בנות אחרות.

ועכשיו שאני קוראת את מה שכתבתי, כמה שיצאתי לא מובנת.

אה, ותהנו (אם אפשר לומר) מהעיצוב החדש. אני בתקופה לא מקורית ולא יצירתית.

אני יודעת.