אף פעם שום פרק של סדרת טלוויזיה לא השפיע עליי כל כך כמו הפרק האחרון של העונה הראשונה של "אורות ליל שישי".

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. התחלתי לראות את הסדרה בפעם הראשונה שהיא שודרה, ותנודות המצלמה קצת עצבנו אותי והפסקתי באמצע הפרק הראשון. הסדרה מספרת על קורות קבוצת פוטבול בעיירה קטנה באמריקה.

לאחר זמן מה, קראתי כל מיני ביקורות מפרגנות על הסדרה והחלטתי לתת לסדרה עוד צ'אנס. הוא הגיע כאשר התחילו השידורים החוזרים. הקלטתי אותם ביס מקס שלי, צפיתי בסדרה מתי שהיה נוח לי. היו תקופות שיותר מחודש לא צפיתי בפרק. אבל היום, הרגע סיימתי לצפות בפרק האחרון.

הסדרה הזאת מטפלת בנושאים הכי מעניינים ומעוררים הזדהות בצורה הכי טובה שיכול להיות.

כל כך התרגשתי מהפרק הזה, הבנתי שעשו שם עבודה טובה.

התאהבתי בכל אחת מהדמויות בסדרה (חוץ מאחת, ליילה שלא עשתה שם משהו מיוחד חוץ מלהתעצבן על החבר שלה ושגולמה ע"י שחקנית לא כל כך מוצלחת), למרות שאף אחת מהן לא מושלמת. בסמאש השחצן, המתלהב שמתברר שיש לו גם רגשות, בטים ריגנס האלכוהוליסט שמחליף בחורות כמו גרביים ובוגד בחבר הכי טוב שלו שבסופו של דבר מתחבר עם ילד קטן שנגע לליבו, בג'ייסון סטריט כוכב הקבוצה שלאחר המשחק הראשון של העונה הופך למשותק ושוקע ברחמים עצמיים, במאט סראסן חסר הביטחון המחליף של ג'ייסון שהוביל את הקבוצה לניצחון, בטיירה קולט השרמוטה של העיירה שבסופו של דבר חוזרת למוטב, בלאנדרי החנון שבסופו של דבר זוכה בבחורה, בג'ולי טיילור בתו של המאמן וזוגתו של מאט שחווה אהבה ראשונה, בתמי טיילור, אישתו התומכת של המאמן שבפרק האחרון מודיעה לו שהיא בהריון.

ובראש ובראשונה המאמן אריק טיילור, הדמות הכי מורכבת ועמוקה שנתקלתי בה לאחרונה, כל כך נהנתי מהסדרה הזאת ובמיוחד מהפרק האחרון.

כל פעם נשארתי נפעמת יותר. אני לא בוכה הרבה, אבל בפרק האחרון היו רגעים שלא הצלחתי להתאפק. הרגעים הקטנים הללו, שלכאורה לא משמעותיים הם אלו שעשו את הסדרה לכזו מיוחדת.

כולם חושבים שאני בן אדם שרואה טלוויזיה כל היום וזה כל מה שיש בראש שלו, אם הם היו יודעים שיש לי בלוג הם בוודאי היו חושבים שכל היום יהיו בו פוסטים על טלוויזיה, הם טועים. יש מספר סדרות נקודתיות שאני צופה בהן ונהנית מהן מאוד.

הסדרה הזו כל כך טובה, וכל כך נהנתי ממנה (למרות שמחר אני בטח אשכח ממנה ואמשיך בחייXD) שמגיע לה פוסט בבלוג שלי.