זהו החלטתי, אני הולכת להישאר בבית בסילבסטר השנה.
לחברותיי ולי הייתה מסורת: כל שנה בסילבסטר אנו כותבות על דף מספר דברים חשובים שקרו לנו בשנה האחרונה, ובצידו השני אנחנו כותבות כמה דברים שאנחנו רוצות שיקרו בשנה הבאה.
זו הייתה מסורת נחמדה ואחלה דרך להעביר את הסילבסטר, עד שהכל התפוצץ לפני שנה וחצי בסוף כיתה ח'. אין לי כוח להתחיל לספר את הסיפור הזה (אני אספר אותו פה בהזדמנות), אבל בקצרה אני פשוט אגיד שאחת מהבנות האלו עשתה לי את המעשה הכי מגעיל ומעליב שעשו לי בחיים, אני עד היום לא יודעת אם היו עוד בנות ששיתפו איתה אז פעולה/היו איתה באותו ראש. ומאז נהייתי פחות חברותית, סגורה, חשדנית, דכאונית. המקרה הזה ממש שינה אותי מבפנים, אף אחד לא יכול לתאר לעצמו כמה. אבל לאחר מכן כולן העמידו פנים כאילו הכל בסדר. וכן, כנראה שגם אני. בכל אופן, החבורה שהייתה לנו עד אז התפרקה. (לא שהיא הייתה כל כך מחוברת קודם, היא הרי הייתה מבוססת על שקרים). היינו עדיין באותה כיתה, אז זה לא היה נמנע שנישאר בקשר. אני מאז דאגתי שיהיה לי קשר טוב עם כל אחת מהבנות בנפרד, שהקשר שלי עם הבנות שלא פגעו בי לא יתבסס רק על המפגשים של 'החבורה'.
מאז אותה תקרית התחלתי פשוט לא להנות במפגשים קבוצתיים שלנו. אחד מהם היה הסילבסטר של שנה שעברה. פתחתי את הפתק שלי, הסתכלתי על החלק של 'מה הייתה רוצה שיקרה בשנה הבאה' וראיתי שכתוב עליו "שתמיד נישאר חברות", זה הפתיע אותי כי שכחתי מה כתבתי בפתק ההוא. כמעט פרצתי בבכי באותו הרגע. כמה תמימה הייתי אה?
כמובן שגם מאז הסילבסטר ההוא השתנו דברים. איבדתי את הקשר גם עם החברה הכי טובה שלי שהייתה שייכת לחבורה. ועכשיו אם אגיע לפתיחת הפתקים מחר בערב, חוץ משתי בנות אני לא בקשר עם אף אחת משש הבנות האחרות שיהיו שם.
אם אתם אומרים לעצמכם למה שהיא לא תלך? תעלו ביחד נוסטלגיות, יכול להיות מגניב. אז אתם טועים.
נוסטלגיות יהיו הנושא האחרון שיעלה מחר, הדבר היחיד עליו הן ידברו יהיה כמובן 'הצופים'. זה הדבר היחיד שהן מדברות עליו ומתעסקות בו. בבוקר, בהסעה, בבוקר בבית ספר, בהפסקות על הדשא, באוטובוס בדרך הביתה.
אני לא בצופים, וזה לא מעניין אותי כל כך. למרות שאני משתדלת להשתתף בשיחות כשיש לי מה להגיד ולהתעניין כשיש במה. אני לא יודעת אם כל החבר'ה בשכבה שלי שבצופים שמים לב, אבל הם דוחקים ודוחפים החוצה את כל מי שלא בצופים.
ואחר כך כשעוד אזרתי אומץ לדבר עם החברה הכי טובה שלי (לשעבר), על כל מה שאני מרגישה כלפי הקשר שלנו, היא מתחילה לבכות לי בטלפון (באמת לבכות), כמה קשה לה וכמה היא מאבדת את עצמה בצופים, וכמה היא מרגישה שאין לה חיים. באותו רגע זה נגע לליבי, ואמרתי לה שאני מבינה אותה (אני באמת מבינה אותה), וכמעט בכיתי גם אני. אבל שוב, היא לא נתנה לי לדבר, רק דיברה על עצמה. ואחרי השיחה חזרתי לפרופורציות ושיערתי ששום דבר טוב לא יצא ולא ייצא מהשיחה הזו. אחרי כמה ימים הבנתי שצדקתי, כי הכל נשאר בדיוק אותו דבר.
אז שיהיה לכל מי שחוגג סילבסטר שמח.
אני אשאר בבית ואלך לישון.
בלי קשר, התחדשתי בשלושה דיסקים חדשים - הדיסק של אנה נאליק (תודה לסופי), הדיסק "גג" של הג'ירפות. והדיסק של "עזרה בדרך" של נועם רותם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
. רוב ה"חברות" שלי קבורות בצופים, ומערכת היחסים שלי איתן מסתכמת בהיי וביי בבית הספר (כמה טוב שיש בית ספר) ואליהן אני אפילו לא מתכוונת לפנות. החברות הבודדות שנשארו לי פשוט לא יכולות, או לחלופין לא אוהבת את הבנות ולא מעוניינות לשלם עליהן כסף (ואותן אני מבינה). ודווקא חשבתי שהבנות שפניתי אליהן ישמחו לבוא איתי, כי זאת הפעם הראשונה שהן מופיעות במועד כל כך נוח.