אני לא יכולה לשאת זאת יותר!
מה כבר ביקשתי? להנות ממגמת קולנוע? זה כל כך הרבה לקוות אליו?
היא מתעצבנת עליי, מוציאה עליי את כל הכעסים שלה ללא הרף.
כל הברה שבוקעת מפי נקטלת על ידה עוד לפני שאני הבנתי מה אמרתי.
היא מדברת אליי בכזה זלזול, כאילו שאני לא יודעת כלום מהחיים שלי.
קודחת לי כל הזמן כמה שאני גרועה, וכמה ההחלטות שאני לוקחת לא נכונות.
אמנם היא לא אומרת זאת במפורש אבל זה מה שמשתמע ממילותיה וטון קולה.
היא כל כך לחוצה, מוציאה הכל מפרופורציות.
אני מרגישה כאילו היא הכריזה עליי מלחמה,
לא מפסיקה לתקוף אותי.
מתלוננת לי, על עצמי כל הזמן.
בלי לשים לב
היא רומסת את מה שנשאר מההערכה העצמית שלי.
והנה אני נאלצת להפסיק לכתוב את הפוסט הזה, כי היא מצלצלת אליי בזה הרגע,
כדי להמשיך לתקוף אותי, לרמוס אותי, ולהזכיר לי כל פעם מחדש כמה לא יוצלחית אני.
השעה עכשיו היא 2:45. אני עורכת את הפוסט ברגע זה.
פוסט זה פורסם במקור ב2:19.
סיימנו לדבר בטלפון, אפשר להגיד שדי הקרבתי בשבילה את כל התוכניות שלי בשבוע הקרוב.
סביר להניח שבמבחן בלשון שיש לי ביום רביעי אני אכשל בגללה.
בגלל שהיא החליטה שאנחנו חייבות לסיים לצלם ולערוך עד ה1.4. למרות שהרי זה ברור שכל שאר הקבוצות יוכלו לבקש דחייה.
אבל היא? מה פתאום שתבקש דחייה, גם אם יפלו השמים היא לא תבקש דחייה.
ועכשיו נדפקתי.
אין לי מתי להתכונן למבחן בלשון, נאלצתי להבריז לחברה שלי. תכננו להתכונן ביחד למבחן.
היא אמרה שהיא תתכונן בסוף השבוע, אמרה לי שאני אתכונן גם בסוף השבוע. חבל שהיא לא חשבה שאולי במקרה אין לי זמן.
אבל לא אמרתי לה שאין לי זמן.
אני בן אדם שמנסה להימנע כמה שאפשר מויכוחים, אז בד"כ היא אומרת לי משהו, אני לא מסכימה איתו אך בכל זאת מהנהנת בראשי להסכמה.
ועכשיו הדמעות חנוקות בגרוני, וכל כך מבקשות להתפרץ.
אני כל כך מיואשת. היא מדכאת אותי יותר ויותר.
נמאס לי ממנה, בכל הכנות. באמת שנמאס לי.
אני מרגישה כלואה, כלואה בסרט הזה למגמת שהלוואי שמעולם לא הייתי מתחילה לעבוד עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
