יש לי הרבה חברויות בחיים מכל מיני סוגים, את הפוסט הזה הייתי רוצה להקדיש לחברות אחת מסויימת, חברות שהחלטתי לסיים.
האמת היא שאני לא יודעת איך להתחיל.
אולי אני אתחיל בכך שאני אגיד שזהו בעצם פוסט סיכום ופרידה,פרידה מקשר שהיה חשוב לי מאוד בשנים האחרונות.
אלו מילים שאני רוצה להוציא מפי, אך אינני יכולה, אולי כי אם אגיד אותן אז אבין שזהו זה, נגמר.
אבל אני חייבת באיזושהי צורה לגרום לעצמי להבין שדי, אני לא רוצה יותר ולא צריכה יותר.
אני חושבת שאולי הפוסט הזה הוא בעצם עוד מערכה בקרב בין המוח אל הלב.
בעוד המוח מבין שצריך ואף רצוי לוותר, הלב לא נותן ולא מרפה.
אך הפעם אני סבורה, שבמערכה הזו המוח צריך לנצח.
אז כן, לפני משהו כמו ארבע שנים עליתי לכיתה ז'.
בניגוד לכל מה שאומרים אני לא חוויתי קשיים מסוימים, והשתלבתי מיד.
בכיתה ז' כפי שבטח קורה לרוב, כמעט כל מעגל החברות שלי התחלף לו. זוהי הרי דרכו של הטבע.
בכיתתי בזמנו היו מספר בנות נחמדות ועם הזמן נהפכנו למעין חבורה שכזו.
בילינו המון יחדיו, יצאנו לסרטים, מסיבות פיג'מות וכדומה.
בשנה שלאחר מכן גיליתי את פרצופה האמיתי של אחת מבנות ה"חבורה". פרצוף שלא אהבתי כלל.
אותה ילדה העבירה אותי מסכת ייסורים לקראת סוף כיתה ח' ועד היום אני יכולה להרגיש את ההשפעות של אותו אירוע על חיי ועל אופיי.
אז כן, כבר לא היינו "חבורה".
אני הטלתי וטו על חלק מן הבנות, למרות שלא הייתה לי כל כך ברירה אלא לבלות בחברתן מכיוון שעוד היינו באותה כיתה.
אחת מאותן בנות שעזרו לי באותה תקופה ונשארתי איתן בקשר היא הנושא של הפוסט הזה.
שמה יהיה שמור במערכת. הרי אתם לא מכירים אותה ולכן השם לא רלוונטי. העיקר שאני יודעת על מי אני מדברת.
איך אני אתאר את הנערה הזאת?
היא בחורה מקסימה, בעלת כריזמה וקסם אישי רב, חכמה, אינטילגנטית, תלמידה מצטיינת, חברותית, נחמדה, בעלת כוונות טובות, חרוצה, רגישה, מתחשבת, מצחיקה, יפייפיה מבפנים ומבחוץ.
עכשיו, אחרי שתיארתי אותה יהיה קצת מסובך להסביר מדוע אני רוצה לסיים את הקשר שלי איתה, גם לעצמי קצת קשה לי להסביר.
אולי אני אתחיל בכך שאגיד שהיא בן האדם העמוס ביותר שאני מכירה. בבוקר היא לומדת בבית ספר (אם נתייחס לשנת הלימודים), לומדת חמש יחידות מתמטיקה ונמצאת בדוברי אנגלית, היא פעילה במועצת התלמידים ובצופים וגם עובדת בבית קפה. היא מכינה כמעט את כל שיעורי הבית ומתכוננת כמעט לכל מבחן. בנוסף לכך היא רוקדת ארבע פעמים בשבוע. כך שהרבה זמן פנוי אין לה.
היא לא בן אדם שיודע לשמור על קשר מטבעו, היא לא נוטה להתקשר לשאול מה נשמע, או כדי לקבוע להיפגש. לא רק אליי, אלא גם לאחרים.
כאן נכנסות לתמונה שלוש החברות הטובות שלה שרוקדות איתה ביחד בלהקה. שתיים מהן אני מכירה וגם שתיהן הן בנות איכותיות ומדהימות. שאיתן היא מבלה רוב הזמן. ובאמת שלא הייתה לי בעיה אם זה, אם לא הייתי מרגישה שאין לי מקום.
אז כן, ניסיתי לצלצל ולנסות לקבוע או סתם לדבר, אך בכל פעם הייתי נענית בשלילה ומתאכזבת. ובבית הספר היא מבלה עם אותן שתי בנות שהזכרתי קודם, וקשה לשבת איתן ולנסות לנהל שיחה, כי תמיד הרגשתי לא רצויה, ולא קשורה.
אז עבר הזמן והיו שבועות שבקושי היינו מחליפות מילה. רק מדי פעם בבוקר בבית הספר חיבוק לאות שלום. מדי פעם עוד הייתי מנסה לצלצל וליזום מפגשים אך שוב, התבדתי. הרגשתי שאני משפילה את עצמי, אז הפסקתי להתקשר. התחלתי לפתח קשרים חדשים עם בנות חדשות, אך עדיין היה לאותה אחת מקום בלב. וכשחשבתי על המקום הזה שנשאר לי בלב, הוא כאב.
ואז הגיע יום הולדתי. יום שאני לא אוהבת כל כך.
ופתאום מאיזושהי סיבה מוזרה, אותה נערה חזרה פתאום להיות חברה שלי. להזכיר לי שעוד מספר ימים יש לי יומולדת במתיקות האופיינית לה.
ואז נפל לי האסימון והתחלתי לכעוס.
מי היא חושבת שהיא? אחרי כל כך הרבה זמן שלא היה בנינו קשר כך היא חושבת שהיא יכולה לחגוג לי את יום ההולדת?
אם לא הייתה שם ברגעים הקשים, כשהייתי צריכה תמיכה, חיבוק, עידוד.
מדוע היא חושבת שאני צריכה אותה ברגעי החגיגה השמחים והמאושרים?
פתאום כשזכיתי ב.. אקרא לזה 'צומת ליבה', הבנתי.
היא לא מכירה אותי, היא מכירה את גל, בת 14, כיתה ח'1.
היא לא יודעת מה אני אוהבת, מה אני שונאת, מה עושה אותי שמחה, מה עובר עליי, עם איזה בנים אני מפלרטטת, איפה אני מבלה, עם מי אני מבלה.
וזה לא שהיא לא יודעת כי אני בן אדם מופנם וסגור. היא לא יודעת כי היא לא מנסה לדעת וזה מה שכואב לי.
כשאני מנסה ליזום איזה שביב של שיחה, כדי לנסות להסביר לה מה אני חושבת. אז היא פתאום כן שואלת לשלומי וזה נשמע כל כך צבוע.
חבל שהיא לא מנסה לעשות זאת ביוזמה שלה, כשאני לא שם להזכיר לה שאני קיימת.
ואיכשהו תמיד אני מנסה לוותר, אבל לא מצליחה ומתקשרת עוד פעם ומתאכזבת.
והמצב רק מחמיר, כשאני מתקשרת כדי שתעזור לי לפתור תרגיל במתמטיקה כבר לא מתפתחת שיחה.
אבל אני עדיין לא מצליחה לוותר. היא באמת חשובה לי, ואני באמת אוהבת אותה. היא בן אדם נדיר, ואני מרגישה שאם אוותר אני אפסיד אותה.
אבל אחרי שיחה רצינית על המצב שהייתה לנו. הבנתי שבאמת צריך להרפות. ואני חייבת לשכנע את עצמי לסוג.
היא נשמעה כאילו היא מצטערת על כך, ושהקשר שלנו חשוב לה. אך בו זמנית היא נשמע מפוקפקת, וכמישהי שאומרת שהיא לא מוכנה לוותר עליו, אך ויתרה עליו מזמן.
הדבר היחיד שמונע ממני פשוט לשכוח, הוא הרגש.
בקשר שלנו היו כל כך הרבה חוויות, התרגשויות, וצחוקים. אך מן הצד השני היו בו לא פחות אם לא יותר תסכולים ואכזבות.
קשה לי להרפות ולוותר, כשאני לא יודעת מה לעשות עם כל הזכרונות, עם מי אני אוכל לחלוק אותם?
כשאני כותבת שורות אלו, קשה לי, תחושת המחנק בגרון לא עוזבת אותי.
אני יודעת שבסופו של דבר הזמן יעשה את שלו, אז אני מחכה שהוא יעשה זאת כבר.
ואני מקווה שהחופש הזה שעומד בפתח יחזק אותי.
שאני אבלה זמן עם שאר חברותי שאני אוהבת כל כך, ושאני מרגישה שאיתן הקשר שלי מתפתח ומשגשג.
אז זהו, אני חושבת שאמרתי בערך את כל מה שעל ליבי.
אני מרגישה הקלה מסוימת. ומוכנה להמשיך הלאה, למרות שתמיד יהיה לה מקום חם בליבי.
"זה שיר פרידה.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
