...
אחרי יום אחד של גשם,התעוררתי היום ליום חמים.אם לא הייתי יודעת מה התאריך היום,הייתי חושבת שמדובר ביום אביבי לכל דבר.פתאום כבר לא כל כך בא לי חורף,אבל כשהסתכלתי בטלוויזיה על פתיחת מגרשי ההחלקה ועל העצים הענקים והמקושטים בחו"ל,התחשק לי שיהיו דברים כאלו גם בארץ.אבל...כמובן שאין,אפילו שלג בקושי יורד פה,אז...כנראה שאני אצטרך להסתפק באביב.
אהבתי את הכפתורים!הכפתורים האלה גורמים לכל דבר להיראות כל כך מפתה... ...
טוב,הפרק העשירי,קריאה מהנה!
אורטל התרחקה מכולם,אוחזת בפלאפון שלה,והתקרבה אל עבר ספסל עץ שהבחינה בו.הספסל עמד בצל עץ ענקי,שבעונה זו של השנה,עליו וענפיו הרבים שיוו לו ולסביבתו מראה של מעין נווה מדבר,עץ ירוק ורענן באמצע חלל גדול,שומם ומחניק.
'יהיה נחמד להתנשק פה,מתחת לעץ,' חשבה אורטל כשהתיישבה על הספסל,'עכשיו רק צריך לבחור עם מי...'
היא דיפדפה ברשימת המספרים שבפלאפון שלה,עד שהגיעה לשם 'שני' ולמספר שלה.היא חייגה והמתינה לתשובה בחיוך ערמומי.
"הלו?" נשמע קולה של שני מעבר הקו.
"היי,שניקוש!!!" אמרה אורטל בהתלהבות.
"אממ...מי זה?" שאלה שני.
"את לא מזהה אותי?" התפלאה אורטל.
"מי זאת?עדי?רויטל?" ניחשה שני,ללא הצלחה.
אורטל התרגזה במקצת.
"כבר הספקת לשכוח אותי?" מלמלה מתחת לאפה, שני לא שמעה אותה.
אורטל ניסתה להרגיע את עצמה,אחרי הכל,היא הייתה זקוקה לעזרתה של שני,והיא לא התכוונה לוותר עליה.
היא גייסה מעט התלהבות לקולה ואמרה,"שנינוש,זאת אורטל!"
אנחה נשמע מעברו השני של הקו.
"אורטלוש!!!מה קורה,מאמי?" שאלה שני בשמחה אם כי בחוסר סבלנות.
"הכל טוב,נשמה," אמרה אורטל,במתיקות מזויפת,ואז הוסיפה כלאחר יד,"חוץ מדבר אחד..."
"מה הבעיה?" שאלה שני,מסוקרנת.
"זוכרת את שירלי?" שאלה אורטל.שני הייתה חברתה מבית ספרה הקודם,שבו גם שירלי למדה. שני נשארה ללמוד באותו בית ספר.
"שירלי,השקטה,שלא שמענו אותה מדברת כבר שנה?" התפלאה שני,לא מבינה איך אורטל יכולה להיות קשורה אל שירלי.
"בדיוק,הפוסטמה," אמרה אורטל,רק המחשבה על שירלי גורמת לה כעס.
שני צחקה.אך לאורטל ממש לא היה מצב רוח לבדיחות.
"אפשר לדבר ברצינות רגע?" שאלה אורטל בקול רם,גורמת לשני להפסיק לצחוק.
"נו,אז מה היא קשורה?" תהתה שני.
"היא לומדת איתי בפנימייה.ומסתבר שהיא לא כזאת מלאכית כמו שחשבנו..." מלמלה אורטל בעצבים.
"למה את מתכוונת?"
"היא עושה לי את המוות!" בשלב הזה אורטל כבר צרחה מרוב עצבים.
"תרגיעי..." גיחכה שני.
"אני צריכה שתעזרי לי," הרצינה אורטל לפתע.
"מה את רוצה?" נאנחה שני.לא היה לה כוח לעוד אחת מתכניות הנקמה של אורטל,שעזרה לה בהן כבר אינספור פעמים,כל פעם שמישהו העז לעצבן אותה.
"שתעברי לפה," אמרה אורטל בלי בושה.
פניה של שני החווירו.היא ידעה שמדובר בתכנית נקמה מטורפת הפעם,כמו הפקת ענק.לא פעם היא חשבה שלאורטל יש מזג חם,חם מדי,אך פחדה להגיד לה.
"מה זאת אומרת לעבור לפה?לאן?" שאלה בחשש.
"ללמוד בפנימיית 'עמקים'," אמרה אורטל,ולא ידעה שבאמירה פשוטה זו,היא עתידה להרוס את חייה של שני.
"לא...אני לא יכולה..." סיננה שני.היא חשבה לרגע שאורטל מתלוצצת,אך היא הכירה אותה טוב מדי מכדי להבין שאורטל רצינית לגמרי.
"ברור שאת יכולה," גיחכה אורטל.
"לא...אני לא יכולה לעבור..." היא ניסתה להתנגד,אך כמובן שלא נחלה הצלחה.
"את יכולה,וזה מה שתעשי!" פסקה אורטל נחרצות.
"אבל,אורטל...כל החיים שלי פה,אני לא יכולה פשוט לקום ולעבור...וההורים שלי..." שני דיברה בחצאי משפטים,מתחילה להבין לאיזו צרה היא נכנסה.
"די כבר!" צעקה אורטל."קדימה,כדאי שתתחילי לארוז!"
"אבל למה את צריכה אותי בכלל?!" זעקה שני בייאוש.
"את עוד תגלי," חייכה אורטל,שוב.
שני הייתה על סף דמעות.היא תמיד חייה בצילה של אורטל,ואף על פי שהן היו חברות טובות,כשאורטל נסעה לפנימייה,שני שמחה.היא שמחה שתוכל סוף סוף להיות בן אדם בפני עצמה,שתוכל להיות עצמאית, שלא תצטרך לעשות רק מה שאורטל אומרת לה...לפתע,חייה עם אורטל נראו לה כמו חיי משרתת.
'אני חייבת להתנגד,אני לא חייבת לה כלום!' גמלה שני בליבה והתפרצה על אורטל,"די כבר!אני לא נוסעת לשום מקום ואין שום דבר שאת יכולה לעשות נגד זה!!!"
אורטל הייתה יכולה להיות מודאגת בשלב הזה שמא תכניתה לא תצא לפועל.היא הייתה יכולה להיות עצבנית וחוששת.היא הייתה יכולה,אילולא היא לא הייתה אורטל.מכיוון שלאורטל תמיד הייתה תכנית נוספת,נשק סודי, קלף שהיא מתכננת להוציא מהשרוול ברגע הכי לא צפוי.
כזאת היא אורטל,והפעם היא לא הייתה שונה.
"שני,יכול להיות ששכחת מה אני יודעת?" שינתה אורטל את הטון ודיברה כממתיקת סוד.
שני הייתה שרויה בסערת רגשות.
"מה,מה כבר את יודעת עליי?!" צרחה שני ,זועמת אך חסרת אונים.
"משהו שעשית שנה שעברה..." אמרה אורטל וחיוך רחב של ניצחון התפשט על פניה.
שני נעצרה בין רגע.נראה כי הדם אזל מעורקיה,ופניה פשוט הפכו לחסרי צבע.פתאום נהיה לה קר והיא לא יכלה לדבר.אורטל התענגה על השתיקה שבטלפון,וידעה כי עוד מעט,היא תפגוש את שני,כאן בפנימייה.
"את...את לא תעזי לספר..." שני גמגמה בקושי.
"דווקא כן..." איימה אורטל,רגועה.
"לא,אף אחד לא יאמין לך...לא..."
"יש לי הוכחות," זרקה אורטל את המכה הסופית.
"איזה הוכחות כבר יכולות להיות לך?" שני כבר לא יכלה יותר.זרמים מהירים של דמעות זלגו על פניה.
"את זוכרת את האיש ההוא?מר לוינסקי?"
שני לא האמינה למשמע אוזניה.
"לאאאאאאאאא!!!" היא צרחה והפלאפון נפל מידיה.
זה לא סוף הפרק,פשוט אין לי זמן לגמור עכשיו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
