"הדר ולילך",אמרתי בטון נחוש והתיישבתי לצדן בשולחן הקבוע שלנו בקניון.
"אוי, לא", לחשה הדר ללילך, "הוא עושה את הקול הדרמטי שלו...".
"כל אדם מוצא את עצמו מדי לילה שוכב על גבו, מביט במבט חלול בתקרה, שאול את עצמו שאלות, כמו 'למה אני כאן?', ,מהו גורלי?', 'מענין כמה נקנקיות אני יכול לדחוף לפה שלי בלי להיחנק?'. ובכן, אני יותר טוב מהאדם הזה, שכן אני מצאתי את הייעוד שלי בחיים!", קראתי והבטתי אל השמים במבט חודר, מחכה למחיאות כפיים סוערות.
"כן, אנחנו יודעות", אמרה לילך, "אבל כבר הסברנו לך שזה פיזית בלתי אפשרי להפוך לג'יי.קיי.רולינג ולכתוב את 'הארי פוטר 8', בוא אתה הכוכב".
"בטח שכן!", צעקתי, "יקראו לו 'תום פוטר המלך והמקנאגטס הקסומים' ויהיה בו 5,000 עמודים עם תמונות שלי אוכל נאגטס!".
"למה שזה יעניין מישהו?", שאלה הדר.
"כי בסוף יש טוויסט, מגלים שהכל היה חלום! אבל לא על זה אני מדבר. הייעוד שלי בחיים הוא משהו הרבה יותר גדול מזה! הדר, לילך, אני הולך להיות כבאי!", אמרתי שוב בדרמטיות, מחכה למחיאות הכפיים שלי.
"פחחחחחהה!!!", התפוצצו הדר ולילך מצחוק, "אתה, כבאי? מה, אתה נורמלי?".
"מה כל כך לא הגיוני בזה?", שאלתי.
"אתה הגורם העיקרי ל-99 אחוז מהשריפות סביבך!", קראה לילך, "הנעל שלך עולה באש בזמן שאנחנו מדברים!".
"תצחקו כמה שאתן רוצות, אבל אני מבטיח לכן שאני הולך להיות כבאי!".
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אתה לא הולך להיות כבאי", אמר הכבאי הראשי בתחנה בעודו פותר תשבץ ובקושי מתייחס אליי.
"מה, למה? אני אמיץ, נאה, כריזמטי ואני נראה טוב באדום - כל הסיבות שבעולם בגללן אני צריך להיות כבאי!", קראתי מאחורי הדלפק.
"אוהו", נאנח הכבאי ורכן לעברי מעוצבן, "כי עם כל הכבוד, אתה צעיר מדי, אתה לא מוכשר לתפקיד, ואם שריפה היתה פורצת מולך, רוב הסיכויים שהיית רק מחמיר אותה".
"שטיות במיץ של משהו שמתחרז עם שטיות! אני אהיה כבאי מעולה, אתה עוד תשמע ממני!".
"כן", אמר הכבאי וחזר לתשבץ שלו, "ואגב, הנעל שלך עולה באש".
"ואם אוכיח לך שאני יכול לטפל בשריפה, תיתן לי להיות כבאי?", שאלתי.
"לא, בחיים לא", הוא ענה.
"אם כך, יש לי רעיון!", צחקי צחוק מרושע במשך שבע דקות רצופות.
אחרי שהאבטחה סילקה אותי מהבניין, התחלתי לעבוד על תוכניתי הגאונית: "אתחיל שריפה במקום מסוים, ועד שהכבאים יגיעו אטפל בהכל, וכך בטוח אהיה כבאי!", אמרתי לעצמי בשמחה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מענין איפה תום", אמרה הדר, "הוא כבר היה אמור לחזור בליווי שוטרים כמו בכל שבוע", ולפתע שמה לב לארבע כבאיות שנוסעות כמו מטורפות בזו אחר זו.
"או.קי, תירגע, אתה יכול לעשות את זה!", אמרתי לעצמי בפאניקה בעוד אני עומד מול בית בוער ועושה עליו "פוו" כאילו הוא נרות יום הולדת. כעבור כמה דקות הגיעו הכבאים בסערה והעיפו אותי עשרה מטרים אחורה.
"קדימה!", הם צעקו בעוד הם מטפלים בשריפה באומץ ובמהירות, כעבור פחות מ-20 דקות הם הצליחו לכבות כמעט את כולה.
"מה קרה פה?", שאלו הדר ולילך כשסוף סוף הגיעו לזירת ההתרחשות.
"החבר המטומטם שלכן שרף את הבית הזה", אמר הכבאי הראשי בעוד הוא תופס אותי מהאוזן.
"תום, שרפת לי את הבית?", צרחה עליי לילך.
"טוב, לא יכולתי לשרוף בית של אדם זר!", קראתי, "זה היה לא מנומס!".
"את יותר ממוזמנת להגיש תלונה נגדו", אמר הכבאי.
"זה בסדר", אמרה לילך בייאוש, "זה קרה כל כך הרבה פעמים שיש לי ביטוח 'תום' מיוחד".
"מה לעזאזל חשבת לעצמך?", צעקה עליי הדר, "יכולת לגרום לנזק אמיתי!".
"אני מצטער", אמרתי במבט מושפל, "חשבתי שאני יכול להיות כבאי. אבל טעיתי. כשראיתי אתכם היום, הבנתי מה זה באמת להיות גיבור", אמרתי בעיניים דומעות וטפחתי על שכמם של הכבאים הטובים, שמצאו בלבם לסלוח לי.
"היי, אז אם כבר יש מדורה קטנה, למה שלא נעשה קומזיץ?!", קראתי.
"יאללה!", קראו הכבאים בשמחה גדולה וכולנו בתיישבנו סביב המדשאה הבוערת של לילך, שלפנו גיטרות והתחלנו לשיר שירי עם ישנים בעוד אנו מחזיקים ידיים וצולים מרשמלו.
"היי!", קראה לילך והביטה סביבה כלא מאמינה, "מה אתם עושים? אתם פשוט הולכים לוותר לו על זה? הוא שרף לי את הבית! הוא יכול היה להרוג מישהו!".
"די, לילך, אל תהיי כזו כבדה, קחי מרשמלו!", אמרתי ודחפתי לה מקל עם מרשמלו צלוי ביד, "את יודעת מה אומרים - אין עשן בלי אש!", כולם צחקו.
"מה? מה הפאנץ' ליין פה?", שאלה לילך, "ומאיפה יש לכם גיטרות ומרשמלו פתאום? אוהו, אני שונאת את הטור הזה כל כך".
וכך המשכנו לשיר שירים שמחים עד אור הבוקר, ואז הכניסו אותי לכלא בגין הצתת רכוש והטרדת גורם ציבורי, עורך הדין שלי לא מצפה שאצא ממנו עד 2008.
עם תוהבו את זה אז כל שבוע אני יכתוב כזה חדש (תרשמו לי בתגובות) :], מקווה שאין שגיאות ועם יש אז סליחה!
צליל ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
:] ilana & tslil