יומן פרטי.

אני כל כך מבולבלת מכל המצב שלי.

צה"ל לא מעוניין שאתגייס בכלל, נתנו לי פטור,מהסיבה הכי אידיוטית שיש. אז בסדר,בכיתה ח' רציתי צומי קצת ממשפחה וחברים ואיימתי להתאבד. אני לא מבינה למה הם לא חושבים צעד אחד קדימה ומחשיבים את זה. הם כאילו נמנעים מלקחת עליי אחריות אם יקרה לי משהו,אם אני אפגע בעצמי. איזה שטויות!

אני אמרתי לקב"ן שאני מאוד רוצה להתגייס,ושלא יחשיבו את זה,אז הוא נתן לי 3 אופציות.

או להתגייס לצה"ל למשך שנה בלבד,לתקופת התנדבות עם הקלות,או שירות לאומי,או ללכת לעשות מה שבראש שלי בעצם. ללכת לעבוד,ללמוד מקצוע,להישאר בבית ולהירקב אפילו. מה אכפת להם בעצם? הם שמים עליי פס.

אז החלטתי ללכת להתנדבות לשנה,התקשרתי אליהם מלא פעמים,הם לא חוזרים אלי. התקשרתי לפני מספר ימים אמרו לי שהם התקשרו פעם אחת ממוסתר ולא היה מענה,אז זה אומר שמפסיקים לנסות? זה כל כך מגעיל מצידם. ואני כאילו הכי מנסה שיש,והחברים בקושי מאמינים לי. אני זוכרת שעל ההתחלה כשסיפרתי שיש לי פטור חשבו שאני גרמתי לכך מרצוני,דיברתי איתם על ההתאבדות וזה,וזה הכי לא נכון. אני זוכרת את הרגע שנכנסתי לקב"ן,אני בכלל לא הבנתי למה הם רוצים שאכנס אליו ואז הוא התחיל לבלבל את השכל עם ההתאבדות,הציונים הנמוכים שלי בלימודי. איזה לא פייר זה. עכשיו כל החברים יהיו בצבא,ואני אהיה לבד...

הרי למה אני רוצה להיכנס לצבא? א' בגלל המשמעת שאולי אני אקבל וב' בגלל החברים. שמה מכירים באמת את החברים האמיתיים. אני ארגיש כל כך לבד, הרי החברים שלי לא יוכלו לדבר איתי הרבה,להיפגש איתי הרבה,ואולי אפילו אם הם ימצאו לעצמם חברים גם הקשר יתנתק. ואני ארגיש לבד יותר ממה שהייתי כבר המון שנים. למרות שהיו לי חברים,תמיד הרגשתי לבד בסופו של דבר. כי כאילו לא מצאתי את עצמי ביניהם. לא מצאתי נושא משותף איתם. אפילו שתי החברות שהכי סמכתי עליהן התגלו כגועל נפש של בנות. אז מה אני בעצם צריכה לעשות עם כל המצב? להתעקש? זה כבר הוכיח לי שזה לא עוזר.

אז התקשרתי לפני כמה ימים גל לעמותה לשירות לאומי,שלחו לי טפסים והכל. אני אעשה שירות לאומי. כאילו...זה נחמד והכל,אבל איזה חברים אפשר להכיר שם? זה גם תלוי מאוד במקום שאני אהיה בו,אם אני אהיה בבית חולים אני אכיר אולי בני 30 ומעלה. ואני הכי לא אתחבר אליהם..מה הקשר שלי אליהם?

אני כל כך מאוכזבת מעצמי ובכלל,מכל המצב הזה. אני מרגישה שכל הסביבה מסתכל עליי כ'משתמטת' אבל לא מבין באמת שום דבר. אף אחד לא מבין כמה אני ניסיתי ומנסה ליצור קשר איתם על מנת שיגייסו אותי,אף אחד לא מבין. ואף אחד לא מנסה להבין. כל אחד חושב מה שהוא רוצה לחשוב.

אני כלכך מפחדת,עוד חצי שנה החבר שלי והחברה הכי טובה שלי מתגייסים. מה אני אעשה? אשאר בבית?

אני בנוסף גם מרגישה שאולי אמא ואבא מאוכזבים ממני. וזה הכי מציק לי. אני אמורה להתגייס כמו כולם.

שירות לאומי זה בסדר,זה נחמד,זה תרומה למדינה! אבל זה לא מה שרציתי לעשות. רציתי להיות כמו כולם. מי מבטיח לי שאהנה בכלל מהשירות הלאומי? אז בסדר שיש לי בחירה לאן ללכת,אבל אין כל כך הרבה אפשרויות שאני אוכל ליהנות מהם.

אני בבאסה של החיים עכשיו.