אתה יודע שאתה צריך להתחיל לדאוג כשהסוכה שלך כה עמוסת קישוטים שהיא עושה בקיעים באדמה.

ולהתחיל למרוט שערות שפם מדאגה כשהקישוטים בה הם בכלל מנייר קרפ.

אחת מהתופעות המעצבנות אך הנפוצות במיוחד באיסיקיו היא תופעת הודעות השרשרת.

וכמובן שלא הייתי מתלוננת דווקא על התופעה הזו אילמלא המשפט המעצבן שאנשים מתעקשים להחדיר בסוף כל הודעה כזו:

"מה כבר יש לכם להפסיד?"

וואלה, צודקים. מה באמת יש לי להפסיד?

בעצם,אולי יש משהו באמת באמת קטן שאני יכולה לחשוב עליו.

אבל- זה באמת באמת באמת קטן.

כל החברים שלי, למשל.

לימודי הספרדית שלי מתקדמים כמו צב מת שפעם ביובל נתקף בעוויתות שלאחר המוות.

אבל כל זה לא משנה מאחר והשבוע למדתי לומר את הביטוי שעליו מושתתת כל שפה:

"אני רעבה"

יושבת בחדר עם גיטרה, עושה פרצופים ותנועות של מנגנת, כשהאח הקטן נכנס לפתע לחדר- מביט בגיטרה בממזריות וזורק משפט כאילו סתמי: "אה, זו את. שמעתי אותך מנגנת מלמטה וחשבתי שזה השעון של בובספוג"

לאחר מכן הוא יצא במהירות והשאיר אותי לתהות על משמעות המשפט המוזר.

שעון של בובספוג? איזה שעון של בובספוג?

המטורפים קנו עוד צעצוע של בובספוג לבית הזה?

רגע, שעון של בובספוג!

"אההההה! מנוול אחד! בוא לפה מיד!"

השעון של בובספוג, ידידיי משכבר הימים, הוא צופר ענקי של אונייה.

אח מקסים, בחיי.

כשההפיכה הצבאית בתאילנד התרחשה ניסיתי לדמיין תרחיש דומה פה בישראל.

זה התחיל בגילגול אולמרט במדרגות, המשיך בהחזרת פרץ לתחומים החברתיים,

ונגמר כשהמציאות היכתה בפנים והבנתי ששום טנק לא יצליח להתגבר על הפקקים בכניסה לירושלים.

יותר מדי פעמים בזמן האחרון יצא לי לשמוע אנשים שמתרעמים על נייר הטואלט של מולט, זה עם הלבבות.

"איך אפשר לא להיחרד מהמחשבה של לנקות את עצמך עם לבבות?"

אותי, לעומת זאת, מדאיגה העובדה שאף אחד לא פצה את הפה כשנייר הטואלט עם הכלבלבים יצא לשוק.

אבל לא. לבבות זה מגעיל.

"מי יכול להגיד לי מהו המשאב החשוב ביותר במדינת ישראל?"

"אני יודע – גאידמק!"

אני חושבת שמצאתי את הגילגול הבא של ישוע הנשמאמי [או סתם ישו]

ומסתבר שגם לו יש נטייה חזקה להיצלבות על ידי יהודים.

לא נורא, ג'קו, מתים עליך.

ישנם מעט מאוד דברים המצחיקים כמו להסתובב ברחוב לצעוק לבחורות "תגידי, אמרו לך פעם שיש לך מראה טרנסג'נדרי כזה?" ולראות את החיוך הספק מוחמא ספק לא מבין שלהן.

באמת, מעט מאוד.

אתם יודעים, לפעמים נדמה שתום אבני נוצר רק בשביל דבר אחד,

למלא את משבצת האישיות באות ת' בארץ עיר ושום דבר חוץ מזה.

"נו. הכינוי שלו זה yellow metal"

"אה, כן! חהחה, תמיד חשבתי שזו מישהי שקראה לעצמה מיטל הצהובה"

"רגע, וכשראית מישהו עם הכינוי heavy metal...?"

"..."

"אוי ויי"

יאנה יאנה יאנה.

יאנה היא יצור מוזר וחמוד הגדל לאיטו [נו, יאנה. בשבילי כל אחד הוא נמוך] בפאתי באר שבע עיר ה.

יודעים מה, בואו נסתפק ב'עיר ה.'

יאנה, היא פחות או יותר, זו שבזכותה יש פוסט עכשיו.

טוב, בעיקר פחות.

מאוד פחות.

היא תצטרך להסתפק בזה שהיא חמודה לאללה.

השבוע קיבלתי מכתב מאוניברסיטת תל אביב המזמין אותי להשתתף באולימפיאדה לאסטרונומיה וחקר החלל.

זה מין משהו שנועד לקבץ את כל גאוני העל בארץ לקרב מוחות אימתני כשהפרס הראשון הוא שנת לימודים חינם באוניברסיטת תל אביב וציון מאה אוטומטי ביחידת הבחירה בפיזיקה.

כל זה -נגיד- נחמד ויפה. הזדמנות נפלאה לצפות במנהיגים, הכושלים, של המחר תוך כדי מילמול כפייתי של משפטים כמו ''אין-לי-סיכוי-בכלל-בכלל-בכלל'' ו- ''אמא, למה הראש שלו גדול כל כך?''

[''כדי שהוא יוכל להשפיל אותך בפומבי, ילדתי'']

אבל שאלה אחת נותרה בעינה; מי, בשם כל הקדושים, רוצה ללמוד באוניברסיטת תל אביב?