אלה אלה היי

את יודעת שבחרת במגמה הנכונה כשהמורה משכנעת אותך להגיע לטקס הסיום הארצי כי הוא כולל "מפגש עם בני נוער נאים"

מייק, המורה לפיזיקה, הצליח לעצבן את נטע [אבל חייבים להודות שהמצב הדדי].

מייק הרים באיום סרגל עצום בגודלו ונטע הרימה כיסא.

מייק הניף אל על ספר פיזיקה עב-כרס ונטע הגיחה עם מספריים.

מייק הוציא סכין יפנית ורודה ומקסימה ונטע, שהחליטה שלא להישאר חייבת, שלפה את האיום הנורא מכל:

"המורה, תיזהר ממני! הסימס שלי שוטר!"

ישנם רגעים של הארות בחיים.

כמו הרגע בו אתה מבין שיש סיבה מסויימת מאוד לכך ששאלון 07 במתמטיקה נקרא גם שאלון ז'.

"הזיכרון שלי בוגד בי..."

"זה לא מה שאת חושבת!"

תודה, נונה.

עומדת ושוטפת כלים בזמן שהאחות הקטנה מקריאה לסיפורים 'לקוחים מהמציאות'.

"ליטל, שם בדוואי, הגיעה ל..."

"מה?! מה אמרת? ליטל זה לא שם בדוואי!"

"אני יודעת שזה לא שם בדוואי! אבל על הכל הם כותבים שם בדוואי! אפילו על 'מיכל'!"

-מבינה פתאום את הטעות שלה ונחנקת מצחוק-

"מה...?"

"זה לא..." -צחוק פרוע- "זה לא 'שם בדוואי'!" -עוד אחד-

"אז מה?"

"בדוי! שם בדוי!"

במסגרת "ליה, למה את לא מתחתנת כבר?" [למה לא, באמת?]

סבתא הפתיעה לחלוטין;

"את יודעת, אתמול בלילה ספרתי את כל הנשים בנתיבות שכבר בנות 40 ועוד לא התחתנו... אח, לא נרדמתי"

     -הלם-

"לא נרדמת כי דאגת יותר מדי?" 

"לא. לא נרדמתי בהתחלה, אז התחלתי לספור אותן"

"במקום... כבשים?"

"כן"

     _______

ובגלל ההפסקה הארוכה, סבתא הספיקה להמשיך עם העניין בדרך מפתיעה למדי;

"אח, ליה... למה אחותך לא מתחתנת?" [זו היתה יכולה להיות שאלה כמעט לגיטימית אלמלא היא היתה מדברת על האחות שקטנה ממני]

"את יודעת, ליה. פעם היא אמרה לי שהיא רוצה להתחתן בגיל שמונה עשרה!"

"מה, סבתא. את יודעת שכולנו רצינו להתחתן בגיל שמונה עשרה, הבעיה היא שאף אחד לא רצה אותנו..."

"זה כי אתן בררניות! אתן רוצות יותר מדי!"

"צודקת. אנחנו סתם נתפסות לזוטות כמו אופי. מה צריך בבעל יותר מ... ידיים ורגליים! אה?"

"הנה, סוף סוף את ילדה טובה"

-כמה דקות של שקט בהן אני מנסה, ללא הצלחה, להסתיר את החיוך המשועשע קשות שלי-

"יש לי מישהו בשבילך..."

"באמת? ו... יש לו ידיים ורגליים?"

"כן, אבל" אמרה סבתא בהיסוס.

"אבל מה?"

"חסרות לו שתי אצבעות"

"החתן של שמעון פרס מת?"

"לא, למה?"

"הנה, כתוב פה: 'מת חתן פרס ישראל' "

סיפור מצחיק;

בנג'י מפריח בועות באוויר מהמתקן הרגיל שלהן.

האחות הגדולה שוכבת על הספה לידו ומפוצצת בהתמדה מרשימה את הבועות שמתעופפות לעברה.

האחות הגדולה לבושה בחולצה חדשה ויפה וחצאית יפה לא פחות.

אז מה, לכל הרוחות, מצחיק בכל האווירה הפסטורלית והמקסימה הזו?

בנג'י השתמש באקונומיקה במקום סבון.

בן הדוד הצפון תל אביבי, בן הארבע וקצת, הגיע לביקור בנתיבות בדיוק בבוקר בו פעלה לראשונה האזעקה של הקסאמים.

כששאלנו אותו, מאוחר יותר באותו יום, מה הוא עשה כשהאזעקה פעלה, הקטנטן לא התבלבל אפילו קצת.

בטון עמוס בחשיבות עצמית וברצינות תהומית הוא ענה:

"עמדתי בשקט בשקט וחשבתי על כל החיילים שהלכו ולא יחזרו שוב"

זה הכל להיום, חברים.

תודה שהייתם איתנו.

שמרו על עצמכם.